פרק ראשון: יופי אחר

הוצאת דף חדש

כשקרה המקרה הראשון כולם חשבו שזה היה פיגוע. גם גידי מזרחי, השוטר שמונה אז לטפל בתיק, האמין שמחבל רצח את לין גוזמן אף על פי שאיש לא היה מסוגל לספק הסבר הגיוני מספיק לשאלה איך מחבל הגיע עד רעננה עם רובה חצי אוטומטי באמצע היום ונעלם מיד לאחר שירה בדיוק מושלם בעורפה של הסטודנטית הקנדית בת העשרים וחמש. בתיק החקירה נכתב במפורש כי היה יותר דם על המדרכה מאשר על בגדיה. עד כדי כך הירייה היתה נקייה. וזה היה, פשוטו כמשמעו, מפחיד.

הפוליטיקאים שמרו על שתיקה בעוד המשטרה פתחה במצוד אחר המחבל. התנועה בכבישים הוגבלה בשל מחסומים והאוויר היה מלא בתלונותיהם הסלולריות של הנהגים על הפקקים. לעומת זאת, דוברת צה"ל הופיעה בתקשורת וניסתה להרגיע את הרוחות באומרה כי לא היו התרעות מיוחדות וכי, לפי מערכת המודיעין, הסיכוי שזה היה מקרה חד?פעמי גדול. התושבים קיבלו את ההודעות בשקט זועם. התחושה הפנימית של אנשים - התחושה האמיתית, זו שאיש לא העז לבטא בפומבי - היתה שזה היה מזל גדול שזו היתה קנדית ולא ישראלית.

בהרף עין היה משהו משותף לשיחות סלון בין בני משפחה שישבו מול הטלוויזיה לשיחות מרתף או גן ציבורי בין בני עשרה שישבו סביב נרגילה, לשיחות מעושנות בין צעירים אידיאליסטים שחלקו ג'וינט, ולקשישים ששיחקו שחמט בגן הציבורי; בבתי הקפה התל אביביים, בפאבים האפלוליים ומלאי התאווה, במושבים האחוריים של האוטובוסים, השיחה סבבה סביב נושא אחד - הסלמה במצב הביטחוני.

אבל כשהמקרה השני אירע, שלושים וארבע שעות וחמישים דקות לאחר מותה של לין גוזמן, כל הסלבריטאים, הכלכלנים וחברי הכנסת נאלצו להידחק למקומות אפלים ונשכחים בסדר היום החברתי והחדשותי. תמי ניצן, מלצרית ומנהלת משמרת בת שלושים, נורתה בראשה מטווח רחוק כשעזבה את מקום עבודתה, בשעה שלוש בלילה. הסיגריה שלה עוד בערה כשהמשטרה הגיעה למסעדה הדרום תל אביבית. גידי התעלם מהקור הסתווי וסרק את הבניינים שמסביבו. היו שם יותר מדי בניינים. למרות מקרי המוות הרבים בהם היה נוכח, הצמרמורת אחזה בו כמו רשת דייגים.

"זה יכול להיות כל אחד מהם," אמר והחווה בראשו לכיוון החלונות המוארים בבניינים שמסביב. "הירייה היתה יכולה לבוא מכל כיוון."

גידי סקר מרחוק את האזרחים שהתעוררו והביטו על זירת הפשע. הוא ניסה לדמיין את התמונות הסלולריות שיופיעו במהדורות הבוקר. כסף עבור מוות. במה אתם שונים מהמחבל שירה בה?

"שני כיוונים," אמרה עמית, המתמחה הרפואית של התחנה. גידי התנער ממחשבותיו והביט בה בגבות זקורות. היא המשיכה להביט ב?גופה. "משם," היא הצביעה מעבר לכתפה, "אם היא נפלה ישר למטה, ומשם-" הצביעה קדימה - "אם ההדף גרם לה להסתובב."

"בעיה אחת," אמר ד"ר שלום, שעמד ובחן את פעולותיה. "שם נמצאת המסעדה. הוא ירה בה כשהיא יצאה מהדלת. אם הוא היה יורה בה מהגג של המקום, הוא היה מרסק לה את עמוד השדרה. הכול פה..." הוא עיוות את פיו, "נקי מדי."

עמית בחנה את הדלת הפתוחה. היא היתה מסומנת בסרט שתחם את אזור הירי והכריז עליו כאזור משטרתי סגור. "וואלה." היא כרעה והתמקדה בנתז הדם.

מזרחי דרך על הסיגריה הבוערת וכיבה אותה. "כמו שאמרתי. כל כיוון." טון הדיבור שלו עקץ את הסובבים אותו כאילו סינן קללה חריפה במיוחד.

שלוש שעות לאחר מכן התעוררה המדינה לדיווחים על הרצח השני. מפי מומחים ורבי?ניצבים בדימוס נשמעו היפותזות שכמו נלקחו מתסריט דחוי. היה נדמה כי תיאוריית המחבל המוסלמי החלה להיסדק.

כשמעיין שטרית נורתה בראשה ליד קניון קריית אונו, אחת?עשרה שעות לאחר מותה של המלצרית מתל אביב, היה נדמה שיש יותר תיאוריות מאשר עובדות.

"בחייך, אברם, אתה מדבר שטויות," אמר גידי למפקדו. השניים ישבו במשרדו של אברם סעדון, שהיה ממוקם בקצה הרחוק מהכניסה של מעבדה, האולם הגדול והריק ברובו, שבו נעשתה רוב העבודה בתחנה הניסיונית איילון-3. היו בו שולחנות, היו בו ארונות תיוק (גם הם ריקים ברובם), ובעיקר היה בו מרחב. "מרחב עבודה," כפי שכינתה זאת רינה ברקאי, סגנית השר לביטחון פנים בנאום הפתיחה שנשאה עשרה חודשים קודם לכן. "סביבת עבודה מרווחת היא סביבת עבודה יעילה," טענה, ואולי היה צדק בדבר, כיוון שמתוך חמישה תיקי רצח שהגיעו למעבדה נפתרו ארבעה.

אברם סבר שהיעילות של איילון-3 נבעה מהשוטרים שבחר ולא ממרחב עבודה. הוא צבר מספיק ניסיון כדי לדעת ששוטר טוב יעשה את העבודה שלו גם מתוך פח זבל, ושוטר גרוע רק ינצל את ה"מרחב" כדי למתוח רגליים מדי פעם.

אברם עמד מאחורי השוטרים שבחר. הוא השתדל לתת להם בערך את אותה מידה של יד חופשית שסגנית השר נתנה לו בבחירתם, וגידי היה בהחלט הבכיר מביניהם. בהיותו צעיר מאברם רק בשנתיים ומבוגר משאר שוטרי התחנה במספר לא מבוטל של שנים, השניים לא טרחו לנהל את השיחות שלהם בשפה רשמית ומרוחקת. שניים מתוך ארבעת התיקים הפתורים היו של גידי, ואברם לא פקפק בו לרגע, אבל הבטחון של השוטר בנוגע לתיאוריית המחבל המוסלמי הרתיע את מפקדו.

"לא, גידי, אני מצטער, אבל אני חושב שאתה טועה," אמר. "כל ההערכות מראות שאנחנו מתעסקים כאן עם אזרח."

"ישראלי?" אמר גידי בטון גבוה וחייך בזווית פיו. "השתגעת? אתה רוצה להגיד לי שיש לנו רוצח סדרתי או משהו?"

"או משהו." סעדון שילב את אצבעותיו ונשען על השולחן. הוא הביט לגידי בעיניים ארוכות. "רוצח סדרתי זו הגדרה די מדויקת."

עכשיו גידי נשמע צרוד. "אתה באמת חושב…? בחייך, אברם, אתה לא יכול לומר דבר כזה." הוא נשען לכיוונו של אברם ודיבר בשקט. "זה יכניס את כל המדינה לפאניקה."

"פאניקה! המדינה כבר בפאניקה, גידי."

"ואתה חושב שצריך להוסיף לפאניקה."

אברם הטה את ראשו כדי להסתכל על גידי במבט של תעשה?לי?טובה. "אני אומר שצריך להיות ריאליים, זה מה שאני אומר."

"ריאליים."

"ריאליים."

השניים שתקו ובהו בחלל החדר.

"טוב," אמר גידי, "נהיה ריאליים. איך אומרים? נצטרך להסכים שלא להסכים."

"מצחיק מאוד."

"אני לא צוחק בכלל. לא חייבים להסכים. בסוף נראה מי צודק."

"אבל אם אתה טועה," אמר אברם, "יהיו לנו עוד גופות לפני שנתפוס אותו."

"לצערי, אבל אני לא טועה. החלק החשוב הוא שנתפוס אותו, ואתה מכיר אותי. אני אתפוס אותו."

אברם פתח את פיו כדי לומר משהו, סגר אותו, וכעבור רגע פתח אותו שוב. "יש לנו כבר שלושה קורבנות עם כדור של צלף בעורף. צלף! לא נראה לי שאתה מבין את זה!"

גידי בלע רוק והרפה את שפתיו. הוא הביט על אחת התעודות של אברם. תואר שני בקרימינולוגיה מהאוניברסיטה העברית. "אני מבין, אבל-"

"שום אבל. התיק הזה נפל עלינו, ואנחנו חייבים ליישר קו בעניין הזה."

"מה ליישר קו? תן לי להמשיך בחקירה שלי כמו שאתה תמיד נותן."

"לא אם אתה חוקר כיוון לאומני."

גידי הסיר מבטו מהתעודה ופנה לאברם. "אני מעדיף להמשיך עם הסיפור של המחבל. להוריד את רמת ההיסטריה."

אברם הניד את ראשו ופיו פתוח. "ראית חדשות בזמן האחרון?"

"כן. ואני מעדיף מחבל על רוצח סדרתי."

"אתה מעדיף." הוא הביט על מכשיר הטלפון. "גידי, תקרא למורן שיבוא לפה."

"מורן שאול?"

עיניו של אברם וקולו כמעט הכאיבו לגידי. "אם אתה מכיר עוד מורן, אתה יכול להזמין גם אותו."

גידי לא קם. אברם לא הוסיף דבר. כעבור כמה רגעים הביט אברם בדלת ושוב בגידי. גידי מצמץ וליקק את שפתיו. לבסוף, התרומם מהכיסא והלך לקרוא לעמיתו.

"שבו."

השוטר הצעיר התיישב בכיסא שבו גידי ישב קודם. גידי סגר את הדלת והתיישב בכיסא האחר. "איפה היינו?"

"אמרתי לך ללכת לקרוא למורן," אמר אברם. "עכשיו ששניכם פה, אני רוצה לשאול אותך, מורן, מה אתה חושב שקורה פה בימים האחרונים?"

מורן הביט במפקדו ואז בגידי, שישב משמאלו. הוא הרגיש כאילו נתקע בין שני גושי פלסטלינה. "בתחנה?"

"במדינה," אמר גידי.

מורן משך בכתפיו בזהירות והשתדל שלא להביט לשום מקום ספציפי. "הכול כרגיל, אני משער, חוץ מהרוצח."

"אז אתה חושב שזה רוצח," אמר אברם. פניו של גידי הסגירו את זעמו.

"כן," אמר מורן בשקט. "מה עוד זה יכול להיות?"

"מחבל," אמר גידי.

"זה היה הגיוני ביום הראשון," אמר מורן, "אבל זו כבר לא אפשרות."

"למה לא?" שאל אברם. קולו היה רגוע כמו פני המים בבריכה ריקה מאדם.

המעיים של מורן החלו מתכווצים. "אתם יודעים למה לא."

"תזכיר לנו."

מורן הביט שוב בגידי ואז שוב באברם. הוא ניסה להבין באיזו דרך מנסים להשתמש בו ומה הם רוצים שיגיד. "כל החיפושים, כל המבוקשים, זו גם לא ממש דרך הפעולה שלהם. אני לא מתכוון להתחצף, אבל תגידו לי בבקשה למה אתם צריכים אותי בשביל המובן מאליו."

אברם חייך. גידי לא.

"חילוקי דעות," אמר המפקד. "השוטר מזרחי עדיין מאמין שזה מחבל, ואני חושב שזה לא. אם השוטר מזרחי יתמקד בקו חקירה שיסתבר בסופו של דבר כמוטעה, נאבד זמן יקר ועוד אנשים ימותו."

"אהה," אמר מורן כשאלה יותר מאשר כאמירה.

"אז חשבתי שזה יהיה רעיון טוב אם אתה תתמקד בתיאוריית הרוצח הסדרתי וגידי יתמקד במה שהוא מאמין בו."

"סליחה?" אמר גידי. השניים הביטו בו. אברם עדיין חייך. "לא לא לא, אני לא עובד ככה."

"עכשיו תורי," אמר אברם והחיוך נמחק מפניו. "סליחה?"

"עם כל הכבוד, אברם, ואתה יודע שאני מכבד את ההחלטות שלך בדרך כלל, אני לא חושב שזו חקירה שצריכה להתפצל. אנחנו משחקים פה נגד השעון."

אברם ענה מיד. "ועם כל הכבוד לך, גידי, המשחק נגד השעון הוא בדיוק הסיבה שאני רוצה עוד שוטר על התיק הזה."

"בסדר," אמר גידי. "אבל בלי להעליב אף אחד, אני לא חושב שמורן הוא השוטר המתאים לתיק כזה." הוא פנה למורן. "זה לא אישי."

מורן הנהן.

אברם צמצם את עפעפיו כמנסה להתמקד. "ואתה השוטר המתאים לתיק כזה?"

גידי לא היסס. "בהחלט."

"ובכל זאת אתה לא מוכן לקבל את ההנחה שזה אזרח ולא מחבל."

" אני מוכן לקבל את ההנחה שזה אזרח."

"אבל אתה לא מאמין בזה."

"לא. לפי כל מה שאני יודע מהניסיון שלי, אזרח לא יכול להוציא מבצע כזה לפועל."

"אהה. ואתה לא חושב שמורן מתאים לחקירה כזו."

"מצטער, אבל לא."

"ואתה תהיה מוכן לעבוד עם שותף אחר?"

גידי משך בכתפיו. "אם אין לי ברירה."

תקתוק שעון הקיר נשמע בבירור מעל ראשם של שלושת השוטרים.

"אז לי אין ברירה אלא להעביר את התיק למורן."

גידי התרומם מהכיסא בבת אחת והמשיך להביט באברם. הוא הטה את ראשו בשאלה, וסעדון הרים את גבותיו בתשובה.

"אברם, אני השוטר הכי טוב שיש לך."

"במקרה הזה, אני לא כל כך בטוח," אמר סעדון.

"לא כל כך בטוח!"

"תוריד את הקול, אני עדיין המפקד שלך."

מורן הביט בשניהם וקיווה כי לא יביטו בו.

"אברם, הילד עדיין לא קיבל אפילו תיק רציני אחד!"

"אני חושב שהניסיון הוא בדיוק מה שמפריע לך. יש לך כבר כיוון חקירה?"

מזרחי גמגם. "דיברתי עם הדודה של לין. היא אומרת שהיה לה מישהו שהתכתב איתה באינטרנט לפני שהיא עלתה לארץ."

"וזה מתחבר לך?"

גידי התיישב לא?טו בחזרה. "אני חושב שזה ערבי, או ערבי?ישראלי."

"אתה חושב?"

"אני הולך לפי התחושה שלי, אתה יודע את זה."

אברם הנהן.

"בקיצור," המשיך גידי, "צריך להוציא צווים, לחפש במחשבים, כוח אדם. אתה יודע."

אברם נאנח. "אם המודיעין לא עלה על התכתבות חשודה, אתה תעלה?"

"יכול להיות שהם פספסו משהו."

אברם נשען לאחור ועיסה את עפעפיו באצבעו המורה ובאגודל. "תקשיב. התחושה שלי אומרת שמישהו צעיר יכול לבוא לתיק הזה עם ראש פתוח. לפעמים הניסיון מטעה, גידי. הנרצחות היו צעירות עד עכשיו. אני צריך מישהו ששייך לעולם הזה. לא אני ולא אתה מכירים את העולם של הצעירים היום, עם האינטרנט והטלפונים והסמים שלהם."

מורן הביט במפקדו בהפתעה.

"אברם, אני יכול להזמין מומחה מחשבים, אני יכול-"

"גידי, זה סופי. תעביר למורן את המסמכים ותעבור איתו על הפרטים החשובים."

"אבל-"

אברם לא פקח את עיניו. "עכשיו, גידי."

לא היה למזרחי עוד מה לומר. אברם החליט. גידי אולי הרשה לעצמו לדבר חופשי עם סעדון אבל סעדון עדיין היה המפקד שלו. לא משנה עד כמה לא מצאה חן בעיניו ההחלטה, הוא לא התכוון להמשיך להתווכח. הוא התרומם והלך בפנים רציניות אל עבר דלת המשרד, וכשידו על הידית, פנה אל מורן.

"יאללה, ילד. אין זמן."

כשהדלת נסגרה מאחורי שני השוטרים, אברם חייך בעיניים עצומות.