בסיסטית מחפשת להקה

אחד הדברים המעניינים בתרבות הפופ הוא ההתפתחות המוטציונית שלה, כשמן הסתם חזרה לז'אנרים מהעבר מנתקת אותם מהמהות המקורית שלהם, ועל הדרך יוצרת משמעות חדשה. אם הפוסט-פאנק המקורי היה, פשוטו כמשמעו, השלב האבולוציוני הבא אחרי הפאנק, ונסיון לקחת את התובנות של הפאנק למקומות חדשים – לפוסט-פאנק החדש אין שום קשר למהלך הזה. הנתק הזה בין הקונטקסט החדש לקונטקסט המקורי, שתמיד נוצר כשחוזרים לסגנונות ישנים, בולט במיוחד בז'אנרים אספניים, כאלה שהוגדרו בדיעבד, או על ידי יפנים שלא הבינו את כוונת המשורר, אבל נדלקו על הלוק, או על ידי בריטים שתמיד יודעים מה מוזיקה שווה ומה אפשר לעשות איתה הרבה יותר טוב מהאמנים עצמם.

הדוגמה הכי מובהקת לזה היא סצינת הנורת'רן סול שהתפתחה בצפון אנגליה בסוף הסיקסטיז וכללה ריקודים אקרובטיים (ראיתם את הקליפ של דאפי ל”Mercy”?), סגנון לבוש ספציפי ואספנות פנאטית של תקליטוני 7 אינץ' נדירים שהוקלטו באמריקה כמה שנים טובות קודם לכן.

כמו הנורת'רן סול, גם ה- Rare Grooves הוא קיטלוג שהבריטים המציאו למוזיקה שחורה מאמריקה. כמו שדי ג'ייז ממועדונים בצפון אנגליה הגדירו אילו שירי סול מהסיקסטיז נכנסים להגדרת הנורת'רן סול ואיזה לא – בהתבסס על הביט והגרוב של הקטע, האלמוניות של המבצע, הנדירות של הטראק ובעיקר ההצבעה ברגליים של הקהל על הרחבה – כך מאוחר יותר, לקראת סוף האייטיז, ייסד די ג'יי לונדוני בשם נורמן ג'יי באמצעות תכנית הרדיו שלו בתחנת קיס-FM את המושג Rare Grooves. מה יכול להיחשב ל-Rare Grooves? בבסיס, כמעט כל מוסיקת ריקודים Fאנקית מסוף הסבנטיז ותחילת האייטיז, עם גרוב עמוק, סאונד של האמונד ואיזשהו שילוב של Fאנק, דיסקו, ג'ז, פיוז'ן ואר נ' בי.

עד כמה שהקריטריונים הרשמיים להגדרת נורת'רן סול או Rare Grooves נזילים ולא חד משמעיים, כך עם הזמן הסאונד של כל אחד מהמושגים האלה הפך ליותר ברור ומזוהה לאוזניים מתמצאות. אגב, יכול בהחלט להיות מצב שבאותו תקליט של אותו אמן יהיה קטע נורת'רן סול אחד ועשרה שהם לא, ולא כל קטע של הרבי הנקוק בהכרח נחשב ל-Rare Groove. מה שכן, אם שמעת אוסף Rare Grooves אחד או ביקרת במסיבת נורת'רן סול אחת, הסאונד יחקק לך בזכרון בצורה בלתי הפיכה, עד שלעולם לא תטעה יותר בזיהוי.

המשותף לנורת'רן סול ול-Rare Grooves היא חדוות החיטוט בארגזי תקליטים מאובקים וכמובן שמחת הגילוי של האוצר הבלום. אין דבר שאנגלים אוהבים יותר מאשר לגלות קטעים אפרו-אמריקאים נושנים שהסתתרו במשך שנים על בי-סיידז של תקליטוני 7-אינץ' עלומים, ולהמציא שמות של ז'אנרים חדשים, תחתיהם יוכלו לקטלג באופן מסודר את המציאות שלהם. זה טוב לאספנים, זה טוב לחנויות תקליטים, זה טוב לדי ג'ייז ובליינים שיודעים בדיוק מה הם אוהבים, ובמקרה של ה-Rare Grooves זה מצוין גם לאמני היפ הופ ומסמפלים באשר הם.

מה קורה לקטע Rare Groove – גרוב נדיר – ברגע שהוא נכנס לאוסף להיטים, ומפסיק להיות נדיר? מה קורה לקטע נורת'רן סול ברגע שהוא מודפס על דיסק ומאבד את ערכו החד פעמי בתור תקליטון נושן שעולה 5000 פאונד? הדי ג'ייז והאספנים מתבאסים, אבל אנחנו נהנים. ומה קורה כשאמנים עכשוויים מנסים, ולפעמים גם מצליחים, לשחזר את הסאונדים האלה? להקות כאלה הן מן הסתם שוס במסיבות של הז'אנר, אבל האם מוזיקה שהוקלטה לפני שבוע, ועוד על ידי אמנים לבנים, יכולה ליפול לקטגוריות שמוגדרות באמצעות הערך הוינטג'י, ההיסטורי והאספני שלהן?

השאלה הזאת נשארת פתוחה, כמו גם שאלת המשמעות החדשה שנוצרת (או לא נוצרת) מעצם החזרה לסגנון מהעבר. אם מדובר בלהקה שמתקיימת בגטו הרמטי של מועדוני רטרו, מן הסתם לא קורה יותר מדי. אם היא פורצת את הגטו הזה, יוצאת החוצה, מקיימת אינטראקציה עם תרבות הפופ העכשווית, אולי אפילו מושפעת ממנה – אז יש על מה לדבר.

מה שמביא אותנו להרכב Baby Charles מעיר החוף הבריטית ברייטון שהוציא ממש עכשיו את אלבום הבכורה הסלף-טייטלד שלו בלייבל האיטלקי Record Kicks, ולכן עוד מוקדם לקבוע לאן הוא יגיע. נדיר מאוד שלהקות מהסוג הזה פורצות החוצה, והרבה יותר שכיח שסנסציות רטרו מיינסטרימיות, כמו דאפי, נוצרות בדיוק שם – במיינסטרים – וכך הן גם נשמעות. אבל היי, בעידן המייספייס הכל פתוח, כמו שאומרים (שמתי לב שבטלוויזיה כולם אומרים "כמו שאומרים", אז רציתי גם).

בייבי צ'ארלס עושים סול Fאנקי או יותר נכון Fאנק סולי, בסגנון סוף סיקסטיז/תחילת סבנטיז, ובתור להקה שמציינת ששתי ההשפעות המרכזיות שלה הם ה- Meters – להקת Fאנק מניו אורלינז שפעלה מסוף הסיקסטיז עד 77' – וה-J.B’s – להקתו של ג'יימס בראון במחצית הראשונה של הסבנטיז – הסאונד שלהם נשמע בדיוק כמו המוסיקה שניתן למצוא בכל אוסף Rare Grooves או Deep Funk (עוד קטגוריה של אספנים ותקליטנים בריטיים נודניקים). אחרת הדי ג'יי הסקוטי, קב דארג' - האיש שהמציא את המושג Deep Funk וגוזר עליו קופון כבר שני עשורים - לא היה מככב בפסגת רשימת החברים של בייבי צ'ארלס במייספייס.

אני אישית לא הייתי שמה את קב דארג' בטופ-פרנדז שלי, הוא יותר מדי מזכיר לי את קסטות האוסף שתמיד היו טוחנות במוח לכל מי שעובר בשוק של קמדן או פורטובלו בלונדון. עצם איזכור שמו מעלה לי ניחוח מעצבן של קטורת בנחיריים, אבל הוא לא האוטוריטה היחידה שמוכנה לחתום על בייבי צ'ארלס. גם האליל מארק לאמאר (אם לא ידעתם, הוא הרבה יותר מהקומיקאי השרמנטי עם תספורת הפיפטיז מ”Shooting Stars” בבי.בי.סי פריים) פמפם אותם ברדיו ואפילו כתב טקסט לעטיפה הפנימית של אלבום הבכורה שלהם.

בדומה להרכב של ניקול וויליס או ההרכב הניו יורקי Sharon Jones & The Dap Kings, גם בייבי צ'ארלס הם להקה של נגנים לבנים, חנונים למראה, עם יחידת כלי נשיפה מרשימה, כאשר בקדמת הבמה עומדת זמרת שחורה עם הקול הנכון ואפרו תואם. הצ'ארלס שבשמם הוא שם משפחתה של הזמרת דיון צ'ארלס, שמלווה בהרכב של גיטרה, באס, קלידים, תופים, קונגאס, חליל, סקספון וטרומבון – כל מה שצריך לFאנק.

באופן אישי, די קשה לי עם Fאנק, ואני מעדיפה את הסול שלי מוקדם יותר (כמה שיותר רחוק מהסבנטיז יותר טוב), מה שאומר שאני יותר מתחברת לקטעי האר נ' בי באלבום, כמו הסינגל "Back of My Hand", והרבה פחות לאזורי הFאנק הקשה שבו. אבל גם אם הסגנון של בייבי צ'ארלס הוא לא בדיוק במעלה הסימטה שלי, קשה שלא להתרשם מהם. אה כן, ויש באלבום גם קאבר ל"I Bet You Look Good On The Dance Floor" של הארקטיק מאנקיז – שתהיו בטוחים שלא עבדו עליכם ושלא מדובר בלהקת סבנטיז עלומה שאיזה שרלטן הגריל פתאום מארגז תקליטי השקל.

בייבי צ'ארלס, “Baby Charles”
(Record Kicks)