יש ברומי אבולעפיה משהו שגורם לך לרצות לבכות. נכון להתעכב על הופעתה ולדבר בשבח עיני הארנב המבוהלות, להתעכב על שיער הדבש הנופל על כתפיה ברעננות מרושלת, לפלבל בהשתאות באיזו טבעיות היא מחליקה לתוך כל בגד, באיזו ישירות היא נושאת את גזרתה, לא מתנצלת על כתפיה השמוטות מעט, על אוזניה המסתתרות מאחורי שיערה, מאיימות לפקוע. ניתן להסכים כי היא מצודדת לעילא, אולם גם כי יש בנמצא נאוות ממנה. ולמרות זאת, אולי דווקא בשל כך, רומי אבולעפיה גורמת לעתים לבלוטות הדמע להשתחרר.
רומי זאת היא-היא הישראלית החדשה האמיתית. היפה עד להתפקע, החשופה כל כך בצריח ההליום של בועת תעשיית היופי, פגמיה גלויים, היעדר שלמותה בגדר עובדה, ועל כן נכון יותר לומר - פגמיה מושלמים. ובאותה נשימה, רומי היא הבת של השכנים, בשכונה שאף פעם לא תגור בה. כה זמינה, לכאורה, כמעט בהישג יד, בוודאי מתגוררת בשכנות למישהו שאתה מכיר, ועדיין, משהו בה מרוחק, בלתי מושג, כאילו אינה אלא חזיון תעתועים בלתי סביר להתגשם.
ניטול כדמויות להשוואה את סנדי בר, יעל בר זוהר ואורלי ויינרמן, כמשל על מושג היופי כפי שמטפחות אותו סוכנויות ליהוק השחקנים והדוגמניות. יעל בר זוהר, שופעת עד שלא להסתבר, מונחת בדיוק רב בין דפי הכרומו של קטלוגי בגדי הים. פנטזיה ישראלית על בייב כחול ולבן, מעשה ידינו. וויינרמן, בעיכוסה הדקדנטי, בדיאלוגים שהיא מנהלת עם מחשופיה, כמעט דמות מצוירת, שלא לומר קריקטורה, שלא לפגוע ולרמוז - פארודיה, מוגזמת משהו, על יסודותיו המפורשים של הסקס אפיל. ולעומתן, אך למעשה גם היא מחזיקה אחריהן, סנדי בר - הבת המקורית של השכנים באריזת ברקן הראשונה. אולם תצלומי התקריב של פניה, גזרתה שלעולם אינה סובלת מיום בינוני, והאופן בו בוהים בה עמיתיה לצילום, לשידור, הופכים גם אותה למושא לא רציונלי, מתוכנת כמעט, יציר כפיה של תוכנת מחשב אכזרית שמצאה את השילוב הנכון בין ספונטניות לכל טוב אלוהי. אף היא מרוחקת, טובעת בשביעות רצון עצמית שלה ושל יחצניה. אחרי הכל, סנדי גם היא יציר כפיו של צלם גאון, מכונה לייצור מודלים אולטימטיבים לכוסיות אולטימטיביות.
אך רומי, כמו לא נחרטה בבשרה אותה שריטה מציפורן אצבע המשווק והקופירייטר. היא מחליקה לתוך דמותה של דניאלה ב"שבתות וחגים" המצוינת (ערוץ 3, יום שני ב-21:15), כמו גם לתפקיד הפנטזיה הנשית של בן ארצי בקליפ ל"אפס", באותה אותנטיות השמורה לשחקנים מבטן ומלידה. היא אינה מדקלמת טקסט, לא מייחצנת את עצמה בדרך לתפקיד הבא, לתוכנית הראיונות הבאה, לשער הבא ב"את", מצליחה לשמור על תדמית בלתי מעוצבת, מחליקה בראיון מבלי להעליב כשהיא מתוודה שאלון אבוטבול ניסה להפעיל עליה את "כל האלון אבוטבוליות שלו", ואז דוחקת במראיינת, "נו, את יודעת". ואנחנו יודעים.
היא אינה מתאמצת, כמו אינה משתתפת בתחרות הרב שנתית, הבלתי פוסקת של כל העוסקים בתעשיה, ליצור לעצמם תדמית מנוילנת, עטיפת צלופן שתתאים לתאורה בסטודיו של רון קדמי. היא יכולה להרשות לעצמה להלך על הקו המפריד בין נערה לאשה, לצידה אתי אנקרי הבשלה, יעל אבקסיס הברבורית, מודעת לכוח, בחוסר מודעות משכנעת, שלה, להפיל אנשים ממושבם. לא מאיימת במיניותה, לא מתרברבת אצל גדעון מרון על ילדותה, לא מסירה מסיכות רק כדי לשים אחרות תחתיהן. רומי מהלכת בשכונה הקולקטיבית של ישראל החדשה, ובתוך הערב רב של יפעות המחפשות את זהותן, היא מקרינה שלווה בוטחת, אומרת בקול רם כי העתיד של אידיאל היופי הנשי כבר כאן, והיא לא מצטלמת בפטמות זקורות, רק מפני שכרגע לא מתאים לה. אפשר להאמין לה. ואפשר גם לבכות את אותו בכי דק של ילד המבין כי את יופייה של רומי - כמו החול הנוזל בין האצבעות - אי אפשר לכלוא. בקושי להחזיק בו. לשנייה קצרה.
רומי!
15.10.2001 / 10:16