פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ג'יימי וויינהאוס

      כשמקשיבים ל"ג'ים", החדש של ג'יימי לידל, קשה להתחמק מהתחושה החמקמקה שהנה - כוכב נולד. נדב רביד נשמה

      אם לא הכרתם את ג'יימי לידל כגיק אלקטרוניקה שמאתגר את אפקס טווין וסקוורפושר; אם לא שמעתם אותו כחצי הצמד סופר_קוליידר, שלקח את ספינת האם של פאנקדליק ופרק אותה לנאנו-חלקיקים; אם לא ראיתם אותו מופיע, מחשמל את הקהל במופע וירטואוזי מאולתר שכולל רק אותו וערמה של ציוד אלקטרוני שסר לפקודותיו האינטואיטיביות; ואם לא נתקלתם ב-"Multiply", האלבום שבו התחיל לבוא לידי ביטוי הפוטנציאל של אחד מהכשרונות הכי גדולים שצמחו למוזיקה בעשרים השנה האחרונות; אם לא נפגשתם עד עכשיו, כנראה שבקרוב, בשבועות - מקסימום בחודשים - הקרובים, ג'יימי לידל יהפוך לשם שגור על פיכם. רוצים משפט לדוגמא? בבקשה: "יאללה, נמאס כבר מהדיסק של הג'אנקית עם הפאה השחורה, שימי את התקליט החדש של ג'יימי לידל". עוד משפט לדוגמא, לחידוד העקרון: "אתם על רדיו תל אביב, ואחרי השיר המאמם של נינט הנה עוד להיט לוהט מתוך האלבום המפוצץ של ג'יימי לידל, 'ג'ים'".

      אולי יש מידה מסוימת של היסחפות במשפט האחרון, או סתם משאלת לב לעולם אוטופי (בעצם, בעולם אוטופי נינט לא היתה מוזכרת פעמיים בטקסט הזה), אולם "ג'ים" של ג'יימי לידל ראוי ויכול להיות אלבום שיסלול את דרכו להצלחה בינלאומית גורפת, עם 10 שירי פופ-סול מושלמים; עם מלודיות כובשות וקליטות, שתרצו לקום איתן בבוקר, לשטוף איתן את הבית בצהריים ולעשות איתן אהבה בלילה; עיבודים עשירים, מגוונים ובעלי מעוף שהולכים בכל פעם למקום קצת אחר, ומעל הכל, הקול של לידל, ובוודאי תקראו זאת בעוד מקומות, נשמע כמו הכלאה בלתי אפשרית בין סטיבי וונדר, אוטיס רדינג, מרווין גיי ופרינס.

      נדמה ש"ג'ים" נעשה מתוך החלטה מודעת להפוך את לידל לשחקן בליגה של הגדולים. לידל לא עבד עליו לבד - יחד איתו הפיקו וכתבו שניים מהכנופיה הקנדית-אירופאית - מו?קי (דומיניק סלול), שהפיק לפייסט (Feist) את אלבום הפריצה למיינסטרים שלה, וגונזאלס, שבעצמו מנסה למצב את עצמו מחדש כאמן מרכזי עם תקליט חדש, עליו הוא אמר בעצמו "זה תקליט הבילי ג'ואל שלי". השניים, עם הכשרה מוזיקלית מסורתית, נותנים לג'יימי לידל את התפאורה המוזיקלית הדרושה לו כדי להפגין את מופע-הקול-שלא-ייאמן-של-ילד-לבן-שגדל-בקיימברידג'שייר-אבל-נשמע-כמו-הבן-האובד-של-ברי-גורדי. הם משחזרים את הגרוב והfיל של להקות הליווי של סטאקס ומוטאון, ואפילו פוזלים בשיר וחצי אל הדיסקו-סול של האייטיז. הפסנתר של גונזאלס, שמתגלה כאן כעילוי, מוביל את רוב השירים בלי להפוך לדומיננטי מדי, ומדי פעם, כשהעניינים הופכים למעט צפויים, מגיע איזה טוויסט נחמד ומרענן בעיבוד, שמעיר אותנו מהזיית הסיקסטיז אליה שקענו.

      ג'ימאליה ג'ים

      וכך, כששוקע האבק אחרי האזנה לאלבום, ועוד אחת, ועוד אחת, עם איכות השירים הגבוהה, עם העיבודים והנגינה שתפורים בתפירה-עילית בדיוק למידותיו הענקיות של ג'יימי לידל הזמר והפרפורמר, אי אפשר שלא להרגיש את אותה הרגשה נדירה וחמקמקה, שהנה, כוכב אמיתי נולד. האם אמא שלכם גם תכיר אותו בעוד שנה? קשה לומר, שהרי לידל לא קורץ מאותם חומרים (שיעול), כמו איימי וויינהאוס - קשה לדמיין אותו הופך לגיבור טבלואידים נרקוטי. ועם כל הרצון הטוב של חברת התקליטים שלו, שברמה המקצועית העמידה אלבום שנשמע מיליון דולר ויכול גם לזכות בגראמי (באותו עולם אוטופי שעליו דיברתי לפני כמה פסקאות), ווארפ היא עדיין חברת תקליטים פצפונת בכל מדד בהשוואה לחברות המדיה הגדולות שרגילות לעבוד עם אמני מיינסטרים בקנה מידה בינלאומי.

      מעניין לראות מה יקרה ללידל; אם הוא באמת יהפוך למגהסטאר? האם ישתמש בהשפעה שלו כדי לחזור אל השורשים המוזיקליים היותר מאתגרים שלו? כי לצד ההערכה העצומה שיש לי לאלבום החדש, ולסיפוק מעשרה שירים מצוינים שהופכים את החיים שלי ל(עוד) קצת שמחים יותר, קשה לי שלא לחשוב שהדבר האחרון שהעולם צריך היום זה עוד אלבום רטרו, עוד אלבום שלא מנסה להרחיב קצת את היריעה, להמציא ולחדש. ואם יש מישהו אחד בכל העולם כולו, שמסוגל להמציא מחדש את הגלגל, זה ג'יימי לידל. בינתיים נסתפק ב"A Little Bit of Feel Good Goes A Long Way", כמו שאומר הסינגל הראשון מהאלבום. אם ג'יימי לידל רוצה להיות כוכב סול, אין סיבה שנעמוד בדרכו - הוא עושה את זה כל כך טוב, שמגיע לו.

      ג'יימי לידל, "Jim" (ווארפ)