תרופה למכה

הניו וייב הישראלי היה מאז ומתמיד יותר מיתולוגיה מאשר סצנה חיה וקיימת. חוסר היכולת של הסצנה המקומית להסתכל על עצמה בפרספקטיבה, שלא לדבר על איזשהי מסורת, גרם גם לניו וייב ולפוסט פאנק להיות איזה פינה אפלה במוזיאון מתמוטט. לתוך העזובה הזו נכנסת להקת "אנטיביוטיקה" והאי.פי המרענן שלה, "לאור היום": ארבעה שירים מצוינים, מוצפים באנרגיה ואופל, ובעיקר קריצות מוזיקליות וספרותיות, המרכיבות את האסתטיקה המבקשת מלהקה אינטליגנטית.

16 הדקות של האי.פי נותנות הרבה סיבות לתלות תקווה בהמשך דרכו של ההרכב: אחת מהן היא הסולן דן בלוך, שנכנס לתוך "גינות ציבוריות" בקול השיכור והמנוכר של אוהד פישוף ב"קול של אלוהים אחר" ומתפרץ מצוין ב"מונומיליציה" המשעשע. השנייה היא האופן המושלם שבו הלהקה מאמצת את דפוסי הלהקות שהשפיעו עליה, מג'וי דיוויז'ן ועד הקליק. והשלישית היא ההישג בשיר "דליה בן שושן": כששמעון אדף ברא את גיבורת הרוק המקומי דליה שושן בספרו "קילומטר ויומיים לפני השקיעה", הוא בעצם ניסה להגיד משהו על המקום של המוזיקה בחיי המרחב הלא מוזיקלי הזה. אדף, אחד המשוררים היחידים שמרשה לעצמו לרדת ממגדל השן של השירה והספרות לעבר הריח החריף של הרוקנ'רול, מהל את הרומן הבלשי בעשרות מוטיבים מוזיקליים מחיי המקום, כדי לגשר על הפער הבלתי מוסבר בין הספרות לרוק ביצירה הישראלית. ב"דליה בן שושן" (שהוא בעצם עיוות מכוון לדעתי לשם הגיבורה) אנטיביוטיקה גומלים לו על הניסיון האמיץ שלו ב"קילומטר ויומיים" בטקסט מחווה חריף ודוקר בפני עצמו. ביחד, הם מציגים את אחד הריליסים המרשימים שיצאו השנה באלטרנטיבה המקומית, כזה שמשאיר תקווה שדליה שושן לא הייתה רק דמות מספר והניו וייב הוא לא עוד אפיזודה של מיואשי פינגווין.

אנטיביוטיקה, "לאור היום"
הוצאה עצמית

אסי גפן, יוצר אלמוני לחלוטין בן 35 שזהו אלבום הבכורה שלו, מזכיר קצת את מקרה קובי רכט. רכט הוא זמר מצוין עם קול נעים, שהוא מצד אחד סמכותי ומצד שני מרגיע מאד, שיש לו רק בעיה אחת: הוא נשמע בדיוק, באופן מפחיד כמעט, כמו אריק איינשטיין. גפן לא נשמע כמו איינשטיין, אבל גם לא רחוק: המודל שלו הוא שלום חנוך, וכשהוא שר את "איך שאותו דבר" המעולה מצאתי את עצמי מצמיד אוזניים למערכת כדי לבדוק שלא מדובר בטעות בשירים חדשים של אביר המדורות הישראליות, ושאף אחד לא מנסה להסתלבט עליי.

אולי בעצם זה כל היופי באלבום החביב שגפן הוציא: שגם אם היה מדובר בשירים החדשים של שלום חנוך, אני מאמין שהייתי די מרוצה: חנוך כבר לא ילמד שפה חדשה בקריירה שלו, ואם כבר הוא ממשיך ליצור, עדיף שיצור באופן שבו גפן רואה אותו: בלוז חשמלי של טקסטים ציניים, האקוסטיקה העדינה והמפורסמת של חנוך כשזה מגיע לאהבה, וחשוב מכל אלו, צליל חי ורטוב שמחפה על ריח הנפתלין של ההפקה המוזיקלית, שכאילו נלקחה מ"מציצים".

ובכל זאת, טוב יעשה גפן אם ימצא לעצמו זהות קצת יותר ייחודית שתהווה יותר מאלבום אוסף מוצלח לשלום חנוך. למרות שירים יפים כמו "מן הסתם" ו"יורד מהבר", חבל שיוצר כה חביב יותיר מאחוריו רק אלבום בכורה שקרוי "איך שאותו דבר" ושאר העולם יכנה אותו "איך שאתה נשמע אותו דבר".

אסי גפן, "איך שאותו דבר"
הוצאה עצמית

אני לא יודע איזה מסר ניסו whatever לשלוח כשקראו לעצמם "שיהיה". האם כיוונו לכעס ולהזנחה של קורט קוביין ב"nevermind"? האם מדובר בפשרה לוויכוח ללא מוצא על שם ההרכב? רק הם יודעים ואולי פיתרון החידה יסביר מדוע קשה למצוא עניין ב"sky" גם בשמיעה חמישית ושישית: אולי אלו הגיטרות האנגלופיליות שעוטפות את הצליל של הלהקה וקשה להאמין שהן עדיין באיזור; אולי זו השירה האנמית של שמי נחמד, הסולן וכותב המילים, שבאמת נשמע כמו הקלישאה הכי צפויה שאמורה להיכנס בשורה זו. נראה שמעבר לכל החסרונות הנקודתיים של הלהקה המגובשת הזו, חסר לה הערך המוסף שמאפיין את הזהות הבריטית, זו שהלהקה רודפת אחריו באמוק של ג'ימי קרטר שמריח מצלמות, ונותרת רחוקה ממנו בכל פרמטר שניתן להעלות על הדעת. אין לווטאבר מה להתאכזב מכך: רוב הלהקות שבחרו לריב על בלטה בטוטנהאם קורט רואוד חזרו עם הזנב בין הרגליים, כמו אותו "יוסף" של אהוד בנאי שטסו בעקבות התקליטים וחזרו להופיע בכנסי מחזור. ויותר משהאלבום מחזיר את הלב ל"גן האנוכי" הנפלאים (כפיר בסון היה יכול להרים את sky מהאספלט), הוא מעורר את התחושה החמוצה שבסופה אפשר רק להפטיר: שיהיה.

Whatever, "sky"
הוצאה עצמית