היי בנטורל: מי הם חבריך

הברווז על הגג של העירייה כמעט גרם לצחי בלטה לשבור חמישה חודשים של סחיות, אבל הוא לא נכנע. יומן הנגמל של וואלה! תרבות חוזר עם מסקנות חשובות על חברות

צחי בלטה

כמה שזה לא נראה ככה, כל מיני דברים השתנו בזמן האחרון. ואני לא מדבר על מד הטמפרטורה שסוחב גם אותי - נאחז בציפורני כמו חתולה לפני שמעלים אותה לסירת מפרשים - מעלה מעלה מעלה עם כל השירים והמנגינות מבית היוצר של 40 מעלות. על הקיץ שהגיע ואיתו הרהורי עקבות של נקבות כבר התרעתי כבר לפני כחודש. "כן צחי, זה לא הולך להיות קל", אני שומע בת קול חרישית כמו גפרור שניצת ומתקרב. עכשיו נותר רק להרכיב משקפי שמש, לנעול כפכפים ויאללה להישאר, ער ער, להישאר בחיים. סחי. וכן, דברים השתנו בזמן האחרון. כשדברים משתנים אתה לומד. אתה לומד שמצד אחד, סטלות מטופשות ואבסורדיות יכולות, בניגוד לאותו משתק חונק קדמה הידוע בשם הגיון בריא, למצוא את עצמן פתאום מנופחות על גג העירייה. ומצד שני, היעדר של אותן סטלות יכול ללמד אותך דבר אחד או שניים על טיבה של חברות.

אז כן, היה צחוקים. ממש. לא צחוקים מנומסים שבאים אחרי בדיחת קרש בנאומו של מישהו חושב, או כאלו מאולצים כמו אלו שנשמעו השבוע בזמן הספד (וכבוד לניסן נתיב), אלא פשוט צחוקים. הפעולה האנושית המובהקת ביותר, אפילו יותר מסקס, דמיון או פחדנות. שהרי כל אלו נמצאים גם במקומות ובחיות אחרות, ודווקא הצחוק, ההנאה שבפשטות החיים הדי עצובים שלנו בכדור הזה, נדיר כמו פנינה בלב האוקיינוס. כמה שזה לא נראה ככה, כן, דברים השתנו בזמן האחרון. אנשים צחקו בכיכר והיה צהוב מסביב, אבל תודה לאל על הפעם הזאת הנדירה, כשזה לא היה קשור לקבוצה שמשום מה עדיין נושאת את השם תל אביב בשמה. ממש לא. היפוכו המוחלט של האווז המפוטם שמעון מזרחי. ברווז שכולו חומוס וסטלה גדולה יותר מסכימת גובהם של כל החמישיות של מכבי מאז 77', התייצב בגאון וחגג ניצחון קטן בעיר שחוגגת רק כאלו גדולים. ילדים עם בלונים, הורים עם עיניים בורקות, סטלנים, הרבה סטלנים, וכמובן גם מיטב בנות עירנו התכנסו להגשים חלום של האיש שבשקט אפשר להקים מוזיאון של צחוק לזכרו - דודו גבע. וזה הרגיש מצחיק. אין מילה אחרת, מין צחוק גורל כזה שרגיל לרדוף אחר זנבו הפך בעזרתם של כמה אנשים טובים למשהו שעושה לכמות בלתי נתפשת של אנשים קצת טוב על הלב. ומגוחך ככל שזה נשמע, זה אחד מהדברים הכי טובים שיצא לי לראות בזמן האחרון, וגם הרגע הקרוב ביותר לשבירת הצום, כזה עם חיבור רגשי ולא סתם דודא, להפרחת אחד באוויר בשביל דודו. אז הרשה לי, מורי ורבי ואחד האנשים שהכי הצחיקו אותי בחיי, להדליק כאן אחד. מטאפורי. מה לעשות, בלטה סחי עכשיו.

עם חברים כאלה מי צריך שוטרים

ועוד דבר למדתי בזמן האחרון. מי החברים שלך. ומזלי הוא כידוע מזל רע, ורוב חבריי, ירחם השם, מסטולים מהתחת. חלק זעום מנומנם ועיקש אשכרה רואים בי איום. פתאום הפכתי לאחמדינג'אד של הסטלנים, מין טיפוס סהרורי עם שגעון גדלות שמחייך יותר מדי בנסיבות שלדעתם תמוהות הן, והם יעשו ככל שביכולתם להחזיר אותי הביתה, דהיינו לנסות ולדחוף לי, ללא לאות (פעולה מעוררת התפעלות לכשלעצמה) עוד ג'וינט. "מה קרה בלטה, נהית לנו פחדן? אל תגיד לי שטוב לך בסחיות הזו, בחייאת צחי מכירים אותך שנים, על מי אתה עובד?". אני מסתכל עליהם, מצמצם אישונים כמו קלינט איסטווד, שולף מאגנום 0.41 ומכוון להם בול בפוני "אז מה, אתה מרגיש בר מזל הא, פאנק?". ברגעים כאלו ובגלל אנשים כאלו אני מת להיות - ושאלוהים יסלח לי על מה שאני הולך להגיד עכשיו - שוטר. לא חלילה שבלטה מתנקנק על מה שכתב כמה טורים קודם. להיפך, אולי הייתי רחום מדי, לא חסרים סיפורי זוועה. אבל עם כאלו חברים מי צריך שוטרים? אני רואה אותם, מוסווים במסיבות, משחקים אותה נהנים אבל מתים כבר לגמור עם כל הרעש הזה ולהגיע הביתה, לשים פורנו ולהוריד איזה ראש. טיפוסים של לגמור ודי. והבני זונה לא מפסיקים. נדמה לי שכבר אמרתי קודם כי נחמת סופי השבוע שלי מלבד זרועות נשיות וזוג דדים זקוף הוא האלכוהול. שד טאזמני מתעתע שכמוהו, מה שגורם לך להתערסל לבסוף בתוך המכמנים החמימים של גוף האישה, אך גם עלול באותה נשימה דחוסה לגרום להחלטות היותר בוגרות שלך להיראות כמו פניו של תיכוניסט בשיעור אלגברה.

ואז הם יחכו לך, החבר'ה הטובים, כשאתה שועט קדימה דיירקט לתחתית. "מה בלטה לא תבוא לעשות כבוד לחברים שלך, כבר שכחת מאיפה באת הא?". יש אנשים, ואני בטוח שהם שמעו על המונח השחוק "השלכה עצמית", שלא מסוגלים עם הנוכחות הסחית והמאוד מרוצה מעצמה שלך לידם. מין מנטליות כזו. להבדיל ממעשני הסיגריות שתמיד יעשו כבוד למי שהפסיק בלי שום קשר לצבע, מין או דת, אלו של השאכטות נבהלים מזה. פאק, הם מתים מפחד מעצם המחשבה שקורמת מולם עור וגידים - שאשכרה אפשר אחרת והכל נשאר סופר סבבה. כתגובה יתחילו בגיוס מאסיבי של כל טיעון, בדל מידע אינטרנטי מופרך ככל שיהיה כדי להמשיך להישאר במצב הזה שלהם. זה שמלכתחילה לא באת לשנות, אלא כולה עברת ליד ושאלת מה העניינים? אחד מאותם טיעוני נגד יהיה זיונים. "איך אפשר לזיין בלי שאכטות יא בלטה?". אפשר, בטח שאפשר, אני מתחיל להגיד, ומולי זוג עיניים אדומות כה צרות ונוצצות עד שהן נראות כמו הפתחים שדרכם מגיעות לעולמנו טיפות הטבסקו. "להיפך נשים התחילו להחמיא לי על זיו פני המחודש ותהו אם הסתדרתי על קרם חדש של סשיידו או משהו." קול גיחוך עשן נשמע בסמוך לאוזני, מישהו צוחק. "סשיידו הא? ידעתי! נהיית אומו לגמרי בלטה, זה מה שיש לי להגיד לך", הם מסיימים בטיעון מנצח ומחפשים איפה לזרוק את הסוף. ואז אתה מבין מי החברים האמיתיים שלך מבין אלו שממשיכים לעשן. דוק של עצבות נוסף כמו קמט לפניהם כשהם מביטים בך. ואתה, המבט שלך כמו של חתול הרודף אחרי נקודת לייזר אדומה, עוקב אחרי התנועה של הפייסל למעלה למטה ולהעביר. מדי פעם הם מסננים, במיוחד אחרי שיעול ארוך במיוחד כמו זה שהגיע אחרי שהעלו את הברווז בכיכר העיר, "כל הריספקט בלטה, איך אתה מצליח, כמה זמן כבר?"

כמה שזה לא נראה ככה, אבל כן, דברים השתנו בזמן האחרון. וואלה, איך להגיד, 12 טורים בפנים, קוראים לי צחי, צחי בלטה ואני סוגר חמישה פאקינג חודשים של סחיות. יש כבוד, לא?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully