הדבר הכי מבאס שיכול לקרות לך אחרי שאתה מגשים חלום וזוכה לראות הופעה של להקה שגדלת עליה, הוא שאתה מפסיק לשמוע אותה אחר כך. מערכת היחסים ביניכם הגיעה לשיאה, ירידת המתח בקשר היא אינסטינקטיבית, אין יותר מדי לאן להתקדם מכאן. לחזור שוב ולחקור את התקליטים הישנים נראה כמו חזרה לשלב המזמוזים אחרי שכבר שהשגת את הדבר האמיתי. לא עם כל אמן זה קורה, לא תמיד, אלא בדרך כלל עם להקות או זמרים שחרשת כל שיר שהם כתבו.
לי, לפחות, זה קרה כמה פעמים. בפעם האחרונה עם הרולינג סטונז, אותם נסעתי לראות עם חברתי במיוחד בניו יורק, בג'יאנטס סטדיום המפלצתי, שניים מתוף 80 אלף זבובים ועוד ארבעה על הבמה, מנגנים ממרחק רב שירים שאני מאוד אוהב. היה כיף בסופו של דבר, אבל היתה גם רוויה. תחושה שיותר אין להם מה לחדש לי, צריך להמשיך הלאה. אותו דבר קרה לי גם אחרי הופעות של דייויד בואי וניק קייב, ואני מניח שגם לחלקכם יש סיפורים דומים.
איך חזרתי לאהוב את הרולינג סטונז
דווקא הסרט של מרטין סקורסזה על הסטונז, "Shine a Light", הצליח לחבר אותי מחדש להארה שבזכותה התאהבתי כל כך בלהקה שפעם הייתי מכנה אותה בעקשנות הכי טובה בהיסטוריה. סקורסזה כיוון את הסרט שלו בדיוק לשם: לזקק בצורה הכי טהורה את סוד הקסם של להקה שעושה בערך את אותו דבר כמעט 45 שנה. הוא לא מנסה לחפור במערכת היחסים הסבוכה בין מיק ג'אגר לקית ריצ'ארדס באמצעות ראיונות מייגעים או נבירה מאסיבית בקטעי ארכיון, הוא לא נגרר לקלישאות הסקס, סמים ורוקנ'רול ומנסה לסחוט עבור המציצנים הוכחות לאורגיות המדוברות משנות השבעים, אלא מתמקד בדבר העיקרי שהסטונז שיווקו: המוזיקה. גם כמקצוע וגם כדרך חיים.
סקורסזה מתקרב לאמת של הסטונז בצורה המדויקת ביותר, ומשתמש לשם כך בהופעת הצדקה שהם העניקו לקרן קלינטון לכבוד יום הולדתו ה-60 של הנשיא לשעבר, ביל, אותה הוא בחר לתעד. יהיו שיראו בכך אמירה פוליטית מוזרה של סקורסזה, אבל לדעתי הסתכלות כזאת היא סוג של החמצה. גם בגלל שרובו המוחלט של הסרט מורכב מההופעה עצמה וקצת קטעי ארכיון, וגם בגלל שקטע הפתיחה הבעייתי עם הקלינטונים ושאר המעונבים שנצמדו להם לישבן, יכול ללמד מעט כיצד הסטונז הצליחו לשמור על אותנטיות מוחלטת, למרות שהם מזמן הפכו לתאגיד לכל דבר. באותו קטע פתיחה רואים את משפחת האצולה מנסה להסתחבק עם האלילים האמיתיים של שליטי העולם. ג'אגר לוחץ ידיים בספק אדיבות ספק אדישות לכל האנשים שהם אנטי תזה ללהקה שלו, בדיוק כמו שהוא לחץ ידיים כשקיבל תואר סר. ריצ'ארדס משחרר איזו דאחקה מאחורי הגב, ושפת הגוף של כולם היא של נוכחים נפקדים. הסטונז משחקים את המשחק, אבל לרגע לא מתחברים אליו. הם לא נגד, הם לא בעד, הם עושים מוזיקה. כל השאר זה רק עיוותים.
מה שנשאר אחרי הפוסטרים והחולצות
כי הסטונז אף פעם לא היו בעד או נגד. הם נמנעו תמיד מנספחים פוליטיים למוזיקה, זה לא מה שישיג את המטרה. המוזיקה שלהם תמיד שהתה בחלל האישי והפשוט בחייו של בן אדם, שם ורק שם הוא יוכל למצוא את הישועה ולא על ידי תקוות שווא בגורמים חיצוניים. המוזיקה שלהם לא הוציאה אנשים לכיכרות, היא שלחה את המאזינים לסלון שלהם, למיטה שלהם, איפה שמתקיימים החיים האמיתיים. מה שמעבר למוזיקה זה רק רעש. ומי שלא חש את זה בבהירות בקטע הראשון והקצר, מקבל זאת בצורה נהדרת בחלק המרכזי בסרט של סקורסזה.
בחלק הזה נצמד סקורסזה להופעה אחת בלבד של הסטונז, דרכה הוא מנסה להביע את האמת שלו על הלהקה. בין לבין הוא שזר מספר קטן של קטעי ארכיון בלבד, חלקם מנסים להתמודד עם חידות נוספות על הלהקה (הקשר בין הגיטרות של רון ווד וריצ'ארס, האפטיות הבלתי חדירה של צ'רלי ווטס, שהכתיב את המקצבים לשירים הכי מקפיצים שידע הרוק'נרול), וחלקם חוזרים על השאלה הנצחית עד מתי תמשיכו לנגן (ואז מיד רואים את התשובה על הבמה). אבל רובו ככולו של הסרט הוא הופעה. הופעה שכוללת את השירים שרק חלמתם שהסטונז ינגנו בהופעה, מתפזרים על פני כל התקליטים שלהם ומגוון ההשפעות שהם ספגו, הרחק מהלהיטים הקבועים שהם מנגנים בדרך כלל (את זה מקבלים בהדרן). הסטונז מארחים את באדי גאי, מעלים לבמה את ג'ק וויט ונזכרים איתו בפיסה נשכחת מ "Exile on Main St. (Loving Cup)", ומשתפים פעולה עם כריסטינה אגילרה לביצוע חד וטוב ל-" Live with Me".
סקורסזה מראה דרך הופעה אחת כיצד רק המוזיקה של הסטונז נשארת אחרי שמנקים מעליה את הפוסטרים והחולצות, ומנפק על הדרך מסמך קולנועי שיכול לעניין לא רק את מעריצי הלהקה. בין שלל הדברים שהסרט מעניק, מדובר באחד מתיעודי ההופעה המרשימים ביותר מבחינת צילום. סקורסזה, ככה קראתי אצל אלה שמבינים בקולנוע, נעזר במיטב הצלמים, וחושף לנו כל וריד, כל פריטה, כל קריצה, כל ריף, שמתרחשים על הבמה. המצלמה לא מחמיצה אף פרט, חודרת לנימי הלהקה ונעה בצורה כמעט מהפנטת בין החלקים שמרכיבים את השלם. כי מי שחיפש תשובות, ימצא אותן בדיוק שם: על הבמה.