פרק ראשון

הוצאת כנרת זמורה ביתן

"פיצהאריס אנד פ?ר?ייס"
סוכני מקרקעין ויועצים
רחוב סנט ג'יימס
לונדון

ד"ר אלפרד ג'ונס
המרכז הלאומי למצוינות בדיג
המחלקה לענייני סביבה, מזון וחקלאות
כיכר סמית
לונדון

מר ג'ונס היקר,
הפנה אותנו אליך פיטר סאליבן ממשרד החוץ וחבר העמים (הדירקטוריון לענייני המזרח התיכון וצפון אפריקה). אנו פועלים בשם לקוח בעל גישה למקורות מימון ניכרים, שהביע את רצונו לממן פרויקט יבוא של דגי סלמון וספורט דיג סלמונים לתימן.
אנו מכירים באתגר הכרוך בפרויקט, אולם הובטח לנו שבארגונכם קיימת המומחיות הדרושה לחקור ולנהל פרויקט שכזה, אשר כמובן יביא להכרה בינלאומית ולפיצוי נאות של כל מדען דיג שישתתף בו. בלי להיכנס לפרטים נוספים בשלב זה, ברצוננו לתאם פגישה איתך ולבדוק כיצד ניתן לגבש ולבצע פרויקט מעין זה, כדי לדווח ללקוח שלנו ולבקש הוראות נוספות.
ברצוננו להדגיש כי הלקוח האמור, שהוא אזרח תימני מפורסם, מחשיב את הפרויקט כספינת הדגל של ארצו. הוא ביקש מאיתנו להבהיר שלא יהיו שום מגבלות כלכליות בגבולות ההיגיון. משרד החוץ וחבר העמים תומך בפרויקט כסמל לשיתוף פעולה אנגלי?תימני.
בכבוד רב,
(גב') הרייט צ'טוו?ד?טלב?וט


המרכז הלאומי למצוינות בדיג
המחלקה לענייני סביבה, מזון וחקלאות
כיכר סמית
לונדון

גב' הרייט צ'טווד?טלבוט
"פיצהאריס אנד פרייס"
סוכני מקרקעין ויועצים
רחוב סנט ג'יימס
לונדון

גב' צ'טווד?טלבוט היקרה,
ד"ר ג'ונס ביקש ממני להודות לך על מכתבך מתאריך 15 במאי ולהשיב כדלהלן.
סלמונים נודדים זקוקים למים קרירים בריכוז חמצן גבוה כדי להטיל. כמו כן, בשלבים המוקדמים במחזור החיים של הסלמון, אספקה טובה של זבובים שמקורם בנהרות צפון אירופה הכרחית להישרדותו של הסלמון הצעיר. ברגע שהסלמון הצעיר מתפתח לצורת דגיג, הוא מתקדם במורד הנהר ונכנס למים מלוחים. או אז הסלמון עושה את דרכו אל אזורי ההזנה שליד איסלנד, איי פארו או גר?נלנד. טמפרטורת הים האופטימלית בעבור הסלמון ובעבור מקורות המזון הטבעיים שלו נעה בין 5 ל?10 מעלות צלסיוס.
אנו מסיקים כי התנאים בתימן ומיקומה הגיאוגרפי הרחוק יחסית מצפון האוקיינוס האטלנטי הופכים את הפרויקט שהציע הלקוח שלכם לבלתי אפשרי מכמה סיבות בסיסיות. אי לכך, לצערנו לא נוכל להמשיך ולסייע לכם בעניין זה.
בכבוד רב,
גב' סאלי תומס (סייעת לד"ר ג'ונס)


משרד המנהל, המרכז הלאומי למצוינות בדיג
מאת: דייוויד סאגדן
אל: ד"ר אלפרד ג'ונס
נושא: פיצהאריס אנד פרייס/סלמון/תימן
תאריך: 3 ביוני

אלפרד,
כרגע קיבלתי טלפון מהרברט ב??רקש?ר, שהוא עוזרו של האיש של תת שר החוץ וחבר העמים.
עמדתו של משרד החח"ה ברורה מאוד, ולפיה יש להעניק לפרויקט זה את מלוא תשומת הלב. חרף הקשיים המעשיים והאמיתיים ביותר הטמונים בהצעה של "פיצהאריס אנד פרייס", אשר כמנהל שלך אני מודע להם במלואם, משרד החח"ה חש כי עלינו להעניק לפרויקט כל תמיכה אפשרית.
בהתחשב בקיצוצים שהתבצעו לאחרונה במימון הממשלתי המוענק למלמ"ד, אל לנו להיחפז ולסרב לפרויקט שככל הנראה קושר אותנו למקורות מימון מצוינים במגזר הפרטי.
שלך,
דייוויד
מ?זכ?ר
מאת: אלפרד ג'ונס
אל: מנהל מלמ"ד
נושא: סלמון/תימן
תאריך: 3 ביוני

דייוויד,
אני מעריך את הטיעונים שהעלית במזכרך מהיום. לאחר שהקדשתי לנושא את מלוא תשומת לבי, אני עדיין לא מצליח להבין כיצד נוכל לעזור ל"פיצהאריס אנד פרייס" וללקוח שלהם. הרעיון לייבא סלמונים לוואדיות בחדרמאו?ת נראה לי, במלוא הכנות, מגוחך.
אני בהחלט מוכן לגבות את דעתי בנתונים מדעיים רלוונטיים, אם מישהו ממשרד החח"ה ידרוש מידע נוסף באשר לסיבותינו לא להתקדם.
אלפרד


משרד המנהל, המרכז הלאומי למצוינות בדיג
מאת: דייוויד סאגדן
אל: ד"ר אלפרד ג'ונס
נושא: סלמון/תימן
תאריך: 4 ביוני

ד"ר ג'ונס,
אנא קבל מזכר זה כהנחיה רשמית ממני לעבור לשלב הבא בפרויקט הסלמון התימני בשיתוף עם "פיצהאריס אנד פרייס". אני מבקש שתיפגש עם גב' הרייט צ'טווד?טלבוט ותקבל תדריך מלא, שלאחריו תדווח ותתקצב בעבורי לוח זמנים לעבודה על פרויקט זה, ואני אבחן אותו ואעביר למשרד החח"ה.
אני מקבל על עצמי אחריות מלאה להחלטה זו.
דייוויד סאגדן


מאת: Fred.jones@ncfe.gov.uk
תאריך: 4 ביוני
אל: David.Sugden@ncfe.gov.uk
נושא: פרויקט הסלמון התימני

דייוויד,
אפשר לדבר על זה? אני אקפוץ למשרד שלך אחרי הפגישה המחלקתית.
אלפרד



מאת: Fred.jones@ncfe.gov.uk
תאריך: 4 ביוני
אל: Mary.jones@interfinance.org
נושא: עבודה

יקירתי,
דייוויד סאגדן מפעיל עלי לחץ בלתי סביר להעניק את שמי לאיזה פרויקט מטורף לגמרי שמשרד החח"ה הגה במוחו הקודח, לייבא דגי סלמון לתימן. כבר כמה ימים מסתובבים פה מזכרים, וכיוון שחשבתי שזה ביזארי לחלוטין, אפילו לא סיפרתי לך על זה בפעם האחרונה שדיברנו. כרגע קפצתי למשרד של דייוויד ס' ואמרתי, "תשמע, דייוויד, תהיה הגיוני. קודם כול, הפרויקט הזה מגוחך לגמרי וחסר היגיון מבחינה מדעית, וחוץ מזה, אם השם שלנו יהיה מעורב בו, אף אחד בעולם הדיג כבר לא יתייחס אלינו ברצינות."
הפנים של סאגדן היו אטומות לגמרי. הוא אמר (ביהירות), "זה מגיע מלמעלה. זה לא איזה שר בחח"ה עם ג'וק בראש. זה מגיע עד ראש הפירמידה. קיבלת את ההוראות שלי. תתחיל לעבוד בבקשה."
לא דיברו אלי ככה מאז שסיימתי את הלימודים. אני שוקל ברצינות להגיש את התפטרותי.
באהבה,
פרד
נ"ב. מתי את חוזרת מההשתלמות למנהלים?


מאת: Mary.jones@interfinance.org
תאריך: 4 ביוני
אל: Fred.jones@ncfe.gov.uk
נושא: עו?בדות כלכליות

פרד,
המשכורת השנתית שלי היא 75,000 פאונד ברוטו ושלך היא 45,561 פאונד. הנטו המשותף של מסים על ההכנסה החודשית שלנו הוא 7,333 פאונד, ש?3,111 פאונד מתוכם הולכים למשכנתה. מסים, אוכל והוצאות אחרות של משק הבית גוזלים עוד 1,200 פאונד, וזה עוד לפני שמחשבים את הוצאות המכונית, החופשות, ומסעות הדיג הראוותניים שלך.
להתפטר מהעבודה? אל תהיה אידיוט.
מרי
נ"ב. אני חוזרת ביום חמישי אבל צריכה לטוס לניו יורק ביום ראשון לכנס על חוק סרב?נס?אוקסלי.

מזכר
מאת: אנדרו מקפדזין, עוזרו האישי הראשי של שר החוץ וחבר העמים
אל: הרברט ברקשר, עוזרו האישי של תת שר החח"ה
נושא: סלמון/פרויקט תימן

הרברט,
הדרגים הגבוהים אומרים לנו שהפרויקט הזה זקוק לדחיפה קלה. המממן הוא לא אזרח בריטי, אבל ניתן להציג את הפרויקט כבסיס לשיתוף פעולה אנגלי?תימני, שיש לו כמובן השלכות רחבות יותר על תפיסת המעורבות של בריטניה במזרח התיכון.
אני חושב שאתה יכול בשקט לזרוק מילה לדייוויד סאגדן, שלמיטב הבנתי מנהל את מחלקת הדיג במסמ"ח, ולומר שתוצאה מוצלחת של הפרויקט עשויה למשוך את תשומת לב הוועדה לקראת מתן ההמלצות לרשימת תוארי הכבוד של השנה הבאה. בה במידה, יש לציין שתוצאה לא מוצלחת עלולה להקשות עלינו להגן על מלמ"ד מפני קיצוצים נוספים במימון בסבב הבא של משאים ומתנים עם משרד האוצר לקראת שנת הכספים הבאה. זה עשוי להעביר את המסר הנכון. כמובן, שוחחנו עם האנשים הנכונים בדרגים הגבוהים במסמ"ח.
לא לציטוט.
ארוחת צהריים במועדון מחר באחת?
שלך,
אנדי

מזכר
מאת: מנהל מחלקת התקשורת, משרד ראש הממשלה
אל: ד"ר מייק פרגוסון, מנהל מחלקת וטרינריה, מזון ומדעים ימיים, משרד המדען הראשי
נושא: פרויקט הסלמון התימני

מייק,
זה מסוג היוזמות שראש הממשלה ממש ממש אוהב. אנחנו מעוניינים בכמה הערות כלליות ממך לגבי הישימו?ת של פרויקט זה. אנחנו לא מצפים ממישהו לומר בוודאות שזה יצליח, כך שאין סיבה לא לנסות.
פיטר

מזכר
מאת: ד"ר מייקל פרגוסון, מנהל מחלקת וטרינריה, מזון ומדעים ימיים, משרד המדען הראשי
אל: פיטר מקסוול, מנהל מחלקת התקשורת, משרד ראש הממשלה
נושא: פרויקט הסלמון התימני

מר מקסוול היקר,
כמות המשקעים החודשית הממוצעת בהרים המערביים של תימן היא בסביבות 400 מילימטר בכל אחד מחודשי הקיץ, והטמפרטורה הממוצעת בגבהים שמעל 2,000 מטר נעה בין 7 ל?27 מעלות צלסיוס. זה בהחלט דומה למזג האוויר הקיצי בבריטניה, ולכן אנו מסיקים שבמשך תקופות קצרות בשנה, התנאים השוררים במחוזות המערביים של תימן אינם בהכרח מזיקים לסלמונים נודדים.
אי לכך אנו מניחים שמודל המבוסס על שחרור מלאכותי של סלמונים למערכת הוואדיות, במהלך תקופות קצרות בשנה, במקביל לתוכנית ללכידת הסלמונים והחזרתם למים קרירים ומלוחים יותר בתקופות אחרות בשנה, יהווה נקודת התחלה הולמת לביצוע תרגול לדוגמה על ידי מחלקה בעלת מומחיות מתאימה. אני מאמין שמלמ"ד הוא הארגון המתאים ביותר לכך.
אני מקווה שמכתב קצר זה מספיק למטרותיכם בשלב זה.
שלך,
מייקל פרגוסון
נ"ב. האם נפגשנו פעם?

מזכר
מאת: מנהל מחלקת התקשורת, משרד ראש הממשלה
אל: ד"ר מייק פרגוסון, מנהל מחלקת וטרינריה, מזון ומדעים ימיים, משרד המדען הראשי
נושא: פרויקט הסלמון התימני

מייק,
נהדר. לא, לא נפגשנו, אבל אני מצפה לכך ומקווה שזה יקרה בקרוב.
פיטר

מזכר
מאת: פיטר
אל: ראש הממשלה
נושא: פרויקט הסלמון התימני

רה"מ,
אתה ממש תאהב את זה. זה לוחץ על כל מיני כפתורים:
 מסרים סביבתיים חיוביים וחדשניים
 קשרי ספורט (ותרבות?) עם מדינה מזרח?תיכונית שלא מתיישרת ממש עם האינטרסים של בריטניה
 טכנולוגיה מערבית חילונית מביאה לשיפורים במדינה מוסלמית
 סיפור חדשותי גדול וחיובי שיגזול את העמודים הראשיים מחדשות מועילות פחות שמגיעות מעיראק, איראן וסעודיה
הזדמנות לצילומים מצוינים: אתה עומד בוואדי עם חכה ביד אחת
וסלמון ביד השנייה — איזו תמונה זאת תהיה!
פיטר



מזכר
מאת: ראש הממשלה
אל: מנהל מחלקת תקשורת
נושא: פרויקט הסלמון התימני

פיטר,
זה מוצא חן בעיני. הרעיון של התמונה נהדר!

קטעים מיומנו של ד"ר אלפרד ג'ונס:
יום השנה לנישואיו



7 ביוני
עד היום שימש היומן שלי בעיקר לתיעוד זמני פגישות, תורים אצל רופא השיניים או התחייבויות אחרות. אבל בחודשים האחרונים הרגשתי צורך להעלות על הכתב כמה מחשבות שבאות והולכות, ואת התחושה הגוברת של אי?שקט אינטלקטואלי ורגשי שמתפתחת אצלי כשאני מתקרב לגיל העמידה. היום הוא יום הנישואים שלנו. מרי ואני נשואים כבר יותר מעשרים שנה. איכשהו זה נראה נכון להתחיל לתעד את דפוסי הקיום היומיומיים שלנו. אולי זה יעזור לי למצוא פרספקטיבה שמתוכה אוכל להעריך את חיי יותר משאני מצליח להעריך אותם עכשיו.
כמתנה למרי קניתי לה מינוי ל"אקונומיסט", כי אני יודע שהיא אוהבת לקרוא אותו אבל מונעת מעצמה את בזבוז הכסף. היא קנתה לי ראש חלופי למברשת השיניים החשמלית, וזה שימושי מאוד. אני אף פעם לא מקדיש מחשבה ליום הנישואים. השנים חולפות על מי מנוחות. אבל משום מה הלילה אני מרגיש צורך להרהר במה שהפך לשנים רבות של נישואים למרי. התחתנו זמן קצר אחרי שעזבנו את אוקספורד. זה לא היה רומן סוער, אבל אני חושב שיש לנו מערכת יחסים שלווה ומיושבת שמתאימה לשני אנשים רציונלים עם שאיפות קרייריסטיות כמונו.
שנינו טיפוסים הומניסטים, אנשי מקצוע ומדענים. המחקר של מרי הוא ניתוח הסיכונים הכרוכים בתנועת המזומנים והאשראי במערכות הפיננסיות בעולם. היא כתבה מאמרים כגון "תפקיד רזרבות ההפקדות במיתון תנודות חריגות של מטבעות שאין להן רזרבות", שמשך תשומת לב רבה ונהניתי לקרוא אותו בעצמי, אם כי לא הצלחתי לעקוב אחרי כמה מהאלגוריתמים. מרי עברה לאחרונה מהאגף האקדמי של הבנק לצד הניהולי. היא פורחת, מקבלת משכורת טובה וזוכה לכבוד, וסביר להניח שתגיע רחוק. החיסרון היחיד הוא שאנחנו מתראים קצת פחות, כי היא נוסעת הרבה יותר בימים אלה.
אני קניתי לי שם עם המחקר "השפעת תמיסות אלקליין על אוכלוסיות של חלזוני מים מתוקים", שהציג כמה מושגים חדשים ופורצי דרך בנוגע למנהגי ההזדווגות של שבלולי מים מתוקים. גם הקריירה שלי התפתחה מאז. אני לא משתכר טוב כמו מרי, אבל העבודה מספקת אותי, ואני מאמין שעמיתי מעריכים אותי מאוד.
מרי ואני בחרנו לא להוליד ילדים. חי?ינו אפוא שלווים יחסית. אני מודע לכך שנישואים ללא ילדים הם לפעמים תירוץ לאנוכיות, ולכן שנינו עושים מאמץ מודע לעסוק בענייני הקהילה בזמן הפנוי המועט העומד לרשותנו. מרי נותנת שיעורים בתיאוריה כלכלית במרכז המהגרים המקומי שלנו, למהגרים מצ'צ'ניה ומכורדיסטן שמשום מה מגיעים לאזורנו. אני מעביר הרצאות באגודה ההומניסטית המקומית מפעם לפעם. בשבוע שעבר נתתי הרצאה שלישית בסדרה שנקראת "לא ייתכן שאלוהים קיים", ואני אוהב לחשוב שההרצאות האלה גורמות איכשהו לקהל לערער על האמונות התפלות עתיקות היומין. אמונות כאלה עדיין רווחות בלימודי הדת, שלמרבה הצער נמשכים בכמה מבתי הספר שלנו.
מה עוד אני יכול לומר על שני עשורים של נישואים? שנינו שומרים על כושר. אני יוצא לריצה פעמיים?שלוש בשבוע; מרי עושה יוגה כשהיא יכולה. היינו צמחונים אבל עכשיו אנחנו אוכלים דגים ועוף, ואני מרשה לעצמי לגימת אלכוהול מפעם לפעם, אם כי מרי עושה את זה לעתים רחוקות בלבד. אנחנו נהנים לקרוא כל עוד הספרים משפרים אותנו או מספקים לנו מידע, ולפעמים הולכים לתיאטרון או לתערוכות אמנות.
ואני עוסק בדיג, פעילות מיושנת שמרי לא אוהבת. היא אומרת שדגים מרגישים כאב, ואילו אני, כמדען דיג, יודע שאין זה כך. זה אולי הנושא היחיד שעליו אנחנו נאלצים להסכים שלא להסכים.
אז זהו: עוד יום נישואים. השנה היתה דומה מאוד לשנה שעברה, והשנה ההיא היתה דומה מאוד לזו שלפניה. אם מדי פעם אני משתוקק למעט יותר התרגשות, מעט יותר תשוקה בחיינו, זה בדרך כלל קשור להזנחת הקווים המנחים התזונתיים שאנשים מקבוצת הדם שלי (סוג A) צריכים לקיים: לא להגזים עם הבשר האדום. לפעמים אני נכנע לפיתוי ואוכל קצת בקר, ולכן זה לא מפתיע שיש לי תחושות לא הגיוניות של... אני לא בטוח של מה. האם אני משועמם? איך זה יכול להיות?
כל מה שדרוש כדי להזכיר לי שאני סולד מהלא?רציונלי, הלא?צפוי והלא?ידוע, הוא הופעתו של משהו כמו פרויקט הסלמון התימני.

8 ביוני
היום קיימנו פגישה מחלקתית כדי לדון בטיוטה הסופית למאמרי "השפעתה של חומציות מים מוגברת על זחלי זבובים שעירי כנף". כולם החמיאו לי, ובמיוחד דייוויד סאגדן. האם זו מנחת פיוס? הוא לא לחץ עלי שוב בעניין פרויקט הסלמון התימני, ואני כמובן לא עשיתי דבר. אני פשוט שומר על פרופיל נמוך ומחכה שהנושא ייעלם. בכל אופן, השבחים הפומביים של המנהל ל?מחקר על זבובים שעירי כנף היו טפיחה על השכם לצוות שלי. למעשה, דייוויד הרחיק לכת ואמר שלאחר פרסום המאמר שלי, סביר להניח שאין שום דבר נוסף בעל ערך לומר על זבובים שעירי כנף. אכן שבחים. בזמנים כאלה אני יודע שהכסף לא באמת משנה. מרי מתלוננת לפעמים שלא משלמים לי מספיק, אבל החיים הם הרבה יותר ממשכורת. הרחבתי את גבולות הידע האנושי בנוגע לחרק חום קטן, שלמרות חוסר החשיבות שלו בפני עצמו, הוא מן הגורמים הבולטים המצביעים על בריאות הנהרות שלנו.
גם "טראו?ט אנד סלמון" וגם "אטלנטיק סלמון ג'ורנל" מעוניינים לפרסם את זה אצלם.
מרי נמצאת בניו יורק. היא היתה בבית בימים שישי ושבת. אבל המקרר ריק. חזרתי עכשיו מהמסעדה ההודית לממכר אוכל מוכן שפתוחה עד מאוחר, קניתי כמה דברים לאכול ואני יושב כאן וכותב ביומן ומנגב מהברכיים עוף ב??ל?טי שנפל ממזלג הפלסטיק. ברגע זה ממש נזכרתי ששכחתי לקנות קפה למחר בבוקר.
מילה אחרונה של גינוי עצמי אחרי יום של ניצחון מקצועי. כמה אנוכי מצדי לדבר על הצלחת המחקר שלי בזבובים שעירי כנף — אני רוצה לתעד את הערכתי למרי, שעבודתה, שאליה רמזתי בדברים מאתמול, למרות היותה בעלת אופי שונה משלי, עוררה תגובות והערכה בבנק שלה, "אינטרפייננס אס?איי". היא נמצאת על המסלול המהיר ב"אינטרפייננס". אני מאמין גדול בהצלחה של נשים, ואני חש סיפוק רב כשאני רואה את זה קורה לאשתי בעולם הפיננסים הגברי. גם לנקבת הזבוב שעיר הכנף שמור תפקיד חשוב ביותר בקבוצה החברתית שלה.

9 ביוני
פעולת המעיים שלי הבוקר הושפעה במידה מסוימת מהאוכל ההודי, ואולי זה לא מפתיע. לא יצאתי לריצת הבוקר הרגילה כי לא הרגשתי טוב. לא נשאר קפה בקופסה, ותוקף הקרטון היחיד של חלב עמיד פג מזמן. הגעתי למשרד מעורער למדי ונדרש לי זמן מה להיכנס לקצב.
מוזר כמה מהר דברים יכולים להשתנות בחיים. ביומיים האחרונים הירהרתי באופי השל?ו והמסעיר?אינטלקטואלית של חיי עם מרי, ובעונג העז שאני עדיין מצליח להפיק מעבודה מדעית עשויה היטב. כל זה נראה כרגע חסר משמעות.
כעת עלי לתעד אחת מהתקריות הכי לא נעימות בקריירה המקצועית שלי. בעשר בבוקר ישבתי עם ריי ובחרתי את התצלומים המוצלחים ביותר שילוו את המאמר על הזבובים שעירי הכנף, כשסאלי נכנסה ואמרה לי שדייוויד סאגדן רוצה לראות אותי מיד. אמרתי שאגיע למשרד של דייוויד בעוד כמה דקות, ברגע שריי ואני נגמור.
סאלי נעצה בי מבט מוזר. אני זוכר את המילים המדויקות שלה. היא אמרה, "אלפרד, המנהל מתכוון מיד. הוא מתכוון עכשיו."
קמתי והתנצלתי בפני ריי ואמרתי לו שאחזור בתוך דקות ספורות. כשהלכתי במסדרון למשרד של דייוויד הייתי קצת כעוס. המחלקה שלנו מתנהלת באווירה של הסכמה. אנחנו מדענים ולא מנהלים. היררכיות לא אומרות לנו הרבה, ויחס אנושי אומר הכול. באופן כללי, דייוויד הפנים את העניין ולמרות הקריירה שלו כעובד מדינה, הוא הסתגל די טוב. הוא בהחלט נמצא כאן די זמן לדעת שאני לא אוהב שמאיימים או לוחצים עלי.
כשנכנסתי למשרד של דייוויד הכרחתי את עצמי לחייך ולא להסגיר שום רמז לרוגז בקולי. אמרתי משהו כמו, "מה בוער?"
לדעתי חשוב להזכיר לדייוויד שהוא מנהל ואני מדען. בלי מדענים לא יהיה שום צורך במנהלים.
כרגיל, השולחן של דייוויד היה ריק לחלוטין מניירות. על שולחנו היו מונחים צג מחשב דק ומקלדת, שמלבדם הוא היה פשוט גוש מתכת בצבע שחור מט, שרק שתי פיסות נייר הפרו את שלוותו. הוא הרים אחת מהן, בלי להזמין אותי לשבת, כפי שהוא עושה בדרך כלל. הוא נופף בה מולי. לא ראיתי מה זה. ואז הוא אמר לי שזה מכתב הפיטורים שלי. הוא הניח אותו על השולחן וחיכה שאני אומר משהו. בהתחלה לא עיכלתי את דבריו, ואז הלב שלי החל לדפוק. אמרתי שאני לא מבין.
דייוויד הסתכל עלי בלי לחייך. הוא אמר, "אני יודע שאתה חי קצת במגדל שן, אלפרד, אבל אפילו אתה אמור לדעת מה זה מכתב פיטורים. אתה צריך אותו בשביל מס הכנסה וביטוח לאומי כשהמעסיק שלך — במקרה הזה אנחנו — מסיים את העסקתך."
בהיתי בו. דייוויד הניח את פיסת הנייר הראשונה והרים את השנייה. הוא הסביר לי שזו טיוטת מכתב בחתימתי, ל"פיצהאריס אנד פרייס". זו היתה בקשה לפגישה קרובה לצורך דיון בפרויקט הסלמון התימני. נימת המכתב היתה מתנצלת ושתדלנית, בלוויית הסבר שלפיו העיכוב בתשובתי נבע מלחץ בעבודה, והובעה בו תקווה שההזדמנות לעבוד יחד עומדת בעינה. אחרי שסיימתי לקרוא אותו גיליתי שאני רועד, אבל לא הייתי בטוח אם מרוגז או מבהלה.
דייוויד הרים שוב את מכתב הפיטורים, לצד המכתב ל"פיצהאריס אנד פרייס". הוא החזיק אותם מולי והסביר בנימה אדישה, "ד"ר ג'ונס, אתה יכול לצאת מהמשרד עם מכתב הפיטורים או לקחת את המכתב הזה, לחתום עליו ולשלוח אותו עם שליח ל'פיצהאריס אנד פרייס'. אישית, לא מעניין אותי בכלל מה תבחר לעשות, אבל אני חושב ש'פיצהאריס אנד פרייס' שמעו שאתה האיש המתאים, אחרת אני מוכרח לומר שלא הייתי נותן לך את זכות הבחירה הזאת."
הסתכלתי סביבי וחיפשתי כיסא. ראיתי אחד משמאלי ושאלתי אם אני יכול לשבת.
דייוויד הציץ בשעון ואמר לי שיש לו פגישה עם השר בעוד חצי שעה. הוא אמר, "השר יבקש ממני דוח התקדמות על הפרויקט הזה. מה אני אוכל להגיד לו?"
בלעתי רוק כמה פעמים. הרגליים שלי רעדו. גררתי את הכיסא, התיישבתי ואמרתי, "דייוויד, זה לגמרי בלתי סביר..."
הוא קטע אותי. "עם איזה נייר אתה מתכוון לצאת מהמשרד?"
לא יכולתי לדבר. ההתנהגות הנאצית הזאת זיעזעה אותי עד עמקי נשמתי. הצבעתי על המכתב ל"פיצהאריס אנד פרייס".
"אז תחתום עליו עכשיו."
"אפשר לקרוא אותו רגע?" שאלתי.
"לא."
לרגע כמעט איבדתי שליטה. רציתי לקמט את המכתב ולזרוק אותו בפניו של דייוויד סאגדן, אבל במקום זה מצאתי את עצמי מכניס יד לז'קט ומחפש את העט הנובע, ואז משכתי אלי את הדף המלבני הארור וחתמתי עליו.
דייוויד לקח אותו ממני מיד ואמר שהוא ישלח אותו עם שליח בעצמו. הוא אמר שהוא העביר הודעות דואר אלקטרוני וביטל את כל הפגישות שלי לחודש הקרוב. יש לי עדיפות אחת, ועדיפות אחת בלבד, אם אני רוצה לשמור על המשרה שלי. אני צריך להיפגש עם הרייט צ'טווד?טלבוט, לשכנע אותה שהמרכז הלאומי למצוינות בדיג הוא הארגון היחיד שיש לו סיכוי לגבש הצעה לפרויקט הסלמונים שלה, ולשכנע אותה שאני האדם הנכון לתפקיד.
הינהנתי. דייוויד קם. לרגע הוא נראה כאילו הוא עומד לומר מילת התנצלות או הסבר. ואז הוא שוב הציץ בשעון ואמר, "אסור לי לתת לשר לחכות."
יצאתי בלי לומר מילה, ועם מעט כבוד עצמי, אני מקווה.
עכשיו, בעודי מעלה על הכתב את האירועים הלא?נעימים האלה, אני חושב שזה היה נחמד אם מרי היתה בבית הלילה. לפעמים רוצים לדבר על דברים מסוימים עם בת הזוג. מרי לא אוהבת שיחות טלפון ארוכות. היא אומרת שהטלפון נועד למסירת מידע. הצרה היא שהיא לא נמצאת הרבה בבית כדי לנהל שיחות שלדעתה לא צריכות להתנהל בטלפון. אבל אני כל כך גאה באופן שבו היא מתקדמת.
אני מקווה שהיא תתגאה בי כשאספר לה על האופן המכובד שבו התייצבתי מול טקטיקות הבריונות של דייוויד סאגדן.

15 ביוני
אני כותב עכשיו במשרד.
מרי חוזרת הביתה הלילה. אני מגלה שאני מתגעגע אליה. אין מה לאכול בבית. אני חייב לזכור לקפוץ ל"מרקס אנד ספנסר" בדרך הביתה. אני אקנה כמה ארוחות מוכנות. אני חייב לזכור לקנות פיג'מה חדשה, כי הגומי של הנוכחית (מ"ט?סקו") התרופף. הכנתי רשימה של פרק הזמן הממוצע בין כשלים (פזמ"כ) של פריטים שונים כגון גרביים — חור בעקב; פיג'מה — התרופפות הגומי. אני חושש שניתן להבחין במגמת ירידה ברורה, כמעט התיישנות מתוכננת, בכמה מן המוצרים האלה. אני מקווה ש"מרקס אנד ספנסר" יהיו אמינים יותר.
שום פעולת מעיים הבוקר. סימן ברור למתח. אבל כן יצאתי לריצה ושרפתי קצת מהזעם שהצטבר בתוכי כמו מרה.
הבוקר קיבלתי טלפון. סאלי העבירה לי אותו, אמרה שזאת הרייט משהו מ"פיצהאריס אנד פרייס" ושאלה אם אני רוצה לקבל את השיחה. לרגע, מרד מהולל: כמעט אמרתי, "לא, תגידי לה שאני עסוק." אבל במקום זה אמרתי לסאלי שתעביר את השיחה — קול של בחורה עם מה שהייתי מכנה מבטא מלוטש שאל אם היא מדברת עם ד"ר ג'ונס.
היא היתה מנומסת מאוד. היא התנצלה על ההפרעה, אמרה שהיא מבינה שהייתי עסוק מאוד בכמה פרויקטים חשובים ואמרה שלא היתה מפריעה לי כרגע, אבל הלקוח שלה לוחץ מאוד. ואז היא שאלה אם אני זוכר את המכתב המקורי שלה בנוגע ליבוא דגי סלמון לתימן.
השמעתי צליל הסכמה מעומק הגרון. לא סמכתי על עצמי בדיבור. היא פירשה את זה ככן ושאלה מתי נוכל להיפגש. לרגע חשתי פיתוי לצעוק, "לעולם לא!" אבל במקום זה מצאתי את עצמי מסכים לבוא אליה למשרד ברחוב סנט ג'יימס למחרת בבוקר.
"הלקוח שלך יהיה שם?" שאלתי.
"לא, הוא בתימן. אבל הוא מצפה בקוצר רוח לפגוש אותך באחד הביקורים העתידיים שלו. כלומר, אם תסכים להתקדם מעבר לפגישה שלנו מחר." קבענו שעה לפגישה במשרד שלה ברחוב סנט ג'יימס.

מאוחר יותר
מרי חזרה הביתה כרגע. היא הגיעה להיתרו הבוקר בסביבות שבע, נסעה ישר למשרד וכמובן עבדה עד כלות הנשימה. היא הסתכלה על המבחר האיטלקי של "מרקס אנד ספנסר" שקניתי, ואמרה, "אני מצטערת, אלפרד, אבל אין לי תיאבון."
מובן שלא רציתי לשעמם אותה עם הבעיות שלי כשהיא תשושה כל כך. אבל היא התאוששה בעזרת כוס יין ודיברה קצת על תקנות הבנקאות האמריקניות. מעניין מאוד. היא הלכה לישון עכשיו, וגם אני אלך בעוד רגע.
היה נחמד אם היינו מדברים קצת על הבעיות שלי בעבודה, אבל אסור לי להיות מרוכז בעצמי.

16 ביוני
הפגישה שלי ב"פיצהאריס אנד פרייס" לא היתה בדיוק כמו שציפיתי.
איני יכול שלא לחוש טינה כלפי האנשים האלה שהפרו את השלווה היחסית של חיי עם הרעיונות המגוחכים שלהם. כוונתי היתה לגנות מבלי להתנהג בגסות רוח, לרפות את ידיהם מבלי להיות שלילי. בעודי כותב, אני עדיין מרגיש שההצעה שלהם מטופשת כל כך, שבקרוב היא תתנוון ותמות.
כשהגעתי למשרדים של "פיצהאריס אנד פרייס" מצאתי אולם קבלה אלגנטי עם פקידת קבלה אלגנטית ששלטה בו מאחורי שולחן מנהלים גדול. מול השולחן היו שתי ספות עור נוחות למראה ושולחן זכוכית נמוך עם עותקים של "קאנטרי לייף" ו"דה פילד". לפני שהספקתי לדגום משהו מהתפנוקים האלה, גב' הרייט צ'טווד?טלבוט יצאה לקראתי.
היא הודתה לי שהקדשתי זמן כדי לבוא ולפגוש אותה. היא היתה אדיבה, אלגנטית, גבוהה ורזה. בעיני היא נראתה לבושה לארוחת צהריים במסעדה יוקרתית, ולא ליום עבודה מפרך במשרד. מרי תמיד אומרת שעבור נשים עובדות זו השפלה להתקשט בצורה כזו. היא עצמה מאמינה גדולה בבגדי עבודה הגיוניים ומעשיים שלא מדגישים את נשיותה של הלובשת.
נכנסנו למשרדה של גב' צ'טווד?טלבוט, המשקיף על רחוב סנט ג'יימס. החלונות היו כפולים והחדר היה שקט ומואר. במקום להתיישב מאחורי שולחנה היא הובילה אותי אל שתי כורסאות שעמדו זו מול זו ליד שולחן מהגוני נמוך, שעליו היו מונחים קנקן קפה מפורצלן לבן ושני ספלים על מגש. התיישבנו, והיא משכה את המגש לעברה ומזגה שתי כוסות קפה. ואז היא אמרה (אני זוכר את המילים המדויקות שלה), "אני מניחה שאתה חושב שכולנו אידיוטים גמורים."
זה היה בלתי צפוי. התחלתי לגמגם כמה הערות מייגעות על טיבו החריג של הפרויקט, על כך שהוא ממוקם מחוץ לזרם המרכזי של עבודת המשרד, ועל כך שאני חש דאגה מסוימת שכולנו עלולים לבזבז די הרבה זמן ולא להשיג דבר.
היא הקשיבה בסבלנות ואז אמרה, "בבקשה תקרא לי הרייט. שם המשפחה שלי שובר את השיניים, וזה באמת מוגזם לבקש ממישהו להשתמש בו."
הסמקתי. אולי צ'טווד?טלבוט שינה צורה בהיגוי כמו שצ'ו?למו?נד?לי הפך לצ'אמלי, או ד?ליוז לדיילז — אחד מתכסיסי ההיגוי שהבריטים המציאו כדי לבלבל את האויב.
ואז היא אמרה שזה עשוי לעזור אם אני אבין קצת את הרקע.
הינהנתי; רציתי לדעת עם מי או עם מה אני מתמודד. הרייט — אני חושב שזה לא ראוי שנפנה זה לזה בשמות פרטיים, אבל זה מהיר יותר לכתוב רק את השם הפרטי שלה ביומן — התחילה להסביר. שיכלתי רגליים ושילבתי ידיים על הברכיים, ובאופן כללי ניסיתי ללבוש את הארשת שהמרצה שלי באוניברסיטה היה מאמץ כשהייתי מגיש עבודה גרועה במיוחד, שאותה עמד לקרוע לגזרים.
הרייט שלחה אלי חיוך חיוור והסבירה שבטח כבר הבנתי ש"פיצהאריס אנד פרייס" הם מודדים מורשים ויועצי נכסים, ולא מדעני דיג.
אמרתי לה שאני מעריך את ההערה.
היא הרכינה ראש בהבנה והסבירה שבמשך שנים רבות העסק שלה רכש שטחי חקלאות או ספורט בבריטניה בשם לקוחות מעבר לים — ובמיוחד בעבור קונים מהמזרח התיכון. "פיצהאריס" גילו עד מהרה שלקוחותיהם רוצים לא רק לקנות את השטחים אלא גם לנהל אותם בהיעדרם.
הדבר הוביל את "פיצהאריס" לספק מומחיות טכנית במגוון רחב של תחומים, כגון שירותי מקרקעין, ולסייע בגיוס עובדי אדמה שייעצו בנושאי חוואות מעשית, מכשולים ספורטיביים, השגת אישורי תכנון לבניית בתי כפר חדשים, וכן הלאה.
הרייט אמרה לי שרוב הלקוחות שלהם כמובן עשירים מאוד ונוטים להעדיף פרויקטים שאפתניים למדי שישפרו את הנכסים שקנו. ואז היא אמרה, "יש לנו לקוח אחד כזה שעובד איתנו כבר כמה שנים. העושר שלו מקורו בחלקו בנפט, אבל אם יש דבר שנקרא שייח נפט אופייני, הוא בהחלט לא כזה. הוא איש יוצא דופן ובעל חזון."
הרייט עצרה כדי למלא את הכוסות בקפה טרי, ואני גיליתי שאני מודה בפני עצמי בהסתייגות שהפרויקט אמנם נשמע טיפשי, אך אין שום דבר טיפשי באישה הזאת.
היא הוסיפה, "אני לא מתכוונת לנסות לתאר את המניעים של הלקוח שלי. לדעתי חשוב שתנסה להבין אותם, אם תחליט לעזור לנו, אבל רק הוא לבדו יכול לספר לך על החלק הזה." היא המשיכה, "הוא אדם שזוכה לכבוד רב בחברה שלנו. הוא מכלכל ומנהל היטב את הנכסים שקנה במדינה הזאת, הוא מעסיק שכולם רוצים לעבוד אצלו, אבל אנשים אוהבים לעבוד אצלו בגלל התכונות האישיות שלו ולא מפני שהוא עשיר כקורח. יתרה מזאת, הוא אנגלופיל, וזה אולי פחות רווח בתימן מאשר בחלקים אחרים של האזור, ובשל מעמדו הרם בארצו, משרד החוץ רואה בו בעל ברית פוטנציאלי מרכזי במוסדות השלטון התימניים."
"אה," אמרתי.
"בהחלט, ד"ר ג'ונס. אני חושבת שאתה מודע להיבט הפוליטי של הפרויקט." היא לא ניסתה לקרוא לי אלפרד. "אני יודעת שהפעילו עליך לחץ מסוים מתוך הממשלה. תאמין לי, זה לא הגיע מאיתנו, ואני מצטערת על זה מאוד. אנחנו מעדיפים שתקבל על עצמך את העבודה — אף על פי שאולי היא נראית בלתי אפשרית כרגע — מרצונך החופשי, או שלא תקבל אותה בכלל. וזו בהחלט השקפתו של הלקוח שלנו."
"אה," עניתי, ואז, כשנראה שהיא סיימה לדבר, הוספתי, "טוב. דיברת על יבוא דגי סלמון לתימן."
"ודיג סלמונים. אני מאמינה שזה אמור להיות דיג זבובים בלבד, בלי ז?'רז'ור."
"בלי ז?'רז'ור," השבתי.
"האם אתה דג סלמונים, ד"ר ג'ונס?" שאלה הרייט. משום מה הסמקתי שוב, כאילו עמדתי להודות במשהו סודי או אפל במקצת. אולי זה נכון.
"למען האמת, אני דייג נלהב. אולי זה לא חריג כל כך בקרב מדעני דיג כמו שאת חושבת. אני כמובן מחזיר כמעט תמיד כל דג שאני תופס. כן, אני נהנה מזה מאוד."
"איפה אתה דג?"
"פה ושם. אני אוהב לנסות נהרות שונים. דגתי ב??וויי, באיד?ן ובט?יין באנגליה; בט?ה ובד?י ובעוד כמה נהרות קטנים יותר בסקוטלנד. אין לי הרבה זמן לזה בימים אלה."
"טוב, אם תיקח על עצמך את הפרויקט, אני בטוחה שהלקוח שלי יזמין אותך לדוג איתו בבית שלו בסקוטלנד." ואז היא הוסיפה בחיוך, "ואולי יום אחד תדוגו בוואדי על?יין בתימן."
הבנתי לאן היא חותרת.
"טוב, יש כמה בעיות עם הרעיון הזה," אמרתי. הפעם הרייט שיכלה רגליים, תנועה שאיכשהו צדה את עיני, שילבה ידיים על הברכיים והביטה בי בשיפוטיות, בדיוק כמו שאני ניסיתי לעשות לה רגע או שניים קודם לכן.
"בוא נעבור על כמה מהן," הציעה.
"קודם כול, מים," אמרתי. "סלמון זה דג. דגים צריכים מים." הרייט המשיכה להסתכל עלי כשאמרתי את זה, אז נאלצתי להמשיך. "באופן ספציפי, כפי שציינתי במכתבי, סלמון צריך מים קרירים ובריכוז חמצן גבוה היטב. הטמפרטורה האידיאלית לא צריכה לעלות על 18 מעלות. התנאים הטובים ביותר שוררים בנהרות שזורמים אליהם מים משלג שנמס או ממעיינות, אם כי כמה סוגי סלמון יכולים לחיות באגמים, אם הם עמוקים וקרירים מספיק. אז יש כאן בעיה בסיסית."
הרייט קמה, ניגשה אל שולחנה, לקחה ממנו תיקייה והתיישבה.
היא פתחה את התיקייה ואמרה, "מים. בחלקים מסוימים בתימן יורדים עד 250 מילימטרים גשם בחודש בעונת הקיץ הרטובה. יש בה מונסונים, כמו בחלקים מאזור דו?פאר שבדרום עומאן. פרט למים שזורמים על פני השטח מסערות הקיץ, יש התמלאות מתמדת של מי תהום. פעם חשבו שאין הרבה מי תהום בתימן, אבל מאז שהתחילו לחפש נפט, התגלה אקוויפר גדול חדש או אפילו שניים. אז כן, מים זאת בעיה עצומה, אבל יש שם מים. הוואדיות הופכים לנהרות, ובר?כות ואגמים נוצרים בקיץ."
זה הפתיע אותי.
"ואז מתעוררת השאלה של טמפרטורת המים. את בטח מתכוונת לומר לי שתימן לא כל כך חמה, אבל אם כן, החמצן יתאדה מהמים והדגים ימותו."
הרייט הציצה שוב בתיקייה שלה ואמרה, "אנחנו חושבים על ההרים. שם יורד הגשם, והפסגות בהרים המרכזיים מגיעות ליותר מ?3,000 מטר. בגובה הזה הטמפרטורה נסבלת. הטמפרטורות בלילה יורדות הרבה מתחת לעשרים מעלות, אפילו בקיץ. וסלמון האוקיינוס השקט מדרים עד קליפורניה — כל עוד המים מאווררים, נראה שהוא מצליח לשרוד. אני לא מתכוונת ללמד אותך את המקצוע, ד"ר ג'ונס, אבל אולי זה לא כל כך שחור?לבן כמו שחשבת."
שתקתי לרגע, ואז אמרתי, "דגיגי סלמון ניזונים מסוגים מסוימים של זבובים, ואם ניקח סלמונים מנהרות אנגליה, הם יזהו רק מזון שנמצא בנהרות האלה."
"אולי אפשר לייבא אותם יחד עם הדגים? בכל מקרה, יש הרבה זבובים בתימן. הזבובים האנגליים עשויים להסתגל אם המקומיים לא יהיו טעימים." היא סגרה את התיקייה בחבטה והסתכלה עלי בחיוך.
"ואז," אמרתי ברוגז גובר והולך, "דגיגי הסלמון הופכים לדגים מאומנים, ואלה ש?ש?ים אלי ים, והחלק המסוים של הים שהם רוצים למצוא, נמצא מדרום לאיסלנד — לפחות אם מקורם של הדגים הבוגרים בנהרות אנגליה או סקוטלנד. איך את חושבת שהדגים האלה יגיעו לשם? דרך תעלת סואץ?"
"טוב," היא אמרה בכובד ראש, "זאת אחת הבעיות שתצטרך לפתור, כמובן. אבל אני במקומך — ובכל זאת יש לי כישורים טכניים מסוימים — הייתי חושבת על משהו בכיוון של בניית ברכות אגירה בקרקעית הוואדיות המלאים בסלמונים, שמירה על מים קרירים, החדרת חמצן בשעת הצורך, והחזקת הסלמונים שם במשך שלוש או ארבע שנים. קראתי איפשהו שבקנדה הסלמון נשאר במערכת האגמים במשך תקופה כזאת."
"ומה אז?"
"נדוג את כולם ונתחיל מחדש?" היא קמה והציצה בשעון. "ד"ר ג'ונס, גזלתי הרבה יותר מדי מזמנך. אני אסירת תודה לך שבאת והקשבת לי. אני יודעת כמה מוזר זה נשמע. אבל בבקשה אל תבטל את זה כאן ועכשיו. קח לך יומיים לחשוב על זה, ואז אני אתקשר שוב, אם אפשר. תזכור, הדבר היחיד שאתה צריך להתחייב לו בשלב זה הוא בדיקת ישימו?ת. אתה לא תסכן את המוניטין שלך. ותזכור גם שהלקוח שלי יכול להעמיד לרשות הפרויקט מקורות מימון גדולים מאוד, אם יהיה צורך."
ואז חזרתי לאולם הקבלה, לחצתי ידיים ואמרתי שלום, כמעט בלי לדעת איך הגעתי לשם. היא הסתובבה וצעדה בחזרה למשרד, ולא יכולתי אלא לצפות בה כשהלכה. היא לא הביטה לאחור.