אל תתעסק ברגשות

לקום מהכסא, לבדוק מיילים, לבדוק הודעות בפלאפון, לחפש את האלבום החדש של santogold ולקוות שהוא יהיה ממש טוב. לחשוב על סוף השבוע האחרון, שסגר באופן שהוא למעלה מחגיגי את פסטיבל המצות וההצקות, להתפלל שבשנה הבאה – אני כמו דילן, לא שם. להסתכל בשעון, "זה לא הזמן לארץ נהדרת?", ולהכריח את עצמך לקפוץ כמו קמיקזה לתוך המקלדת, אולי תשבור אצבע. "אולי אני אחליף לדיסק של לאונרד כהן?" אבל זה לא פייר ולא יקדם אותך לרגע. עוד מבט בחוברת המילים, "זה כמו להיות הגשם ששוטף עכשיו את בן גוריון / כלבים מחרבנים שם כל הזמן" (מתוך "בלפור", שהוא פרק נוסף בסדרה "לא כל מי שמזכיר רחובות תל אביביים הוא יהלי סובול"), הצצה נוספת בשעון, קרדיטים ותודות (איפה קרן פלס?), קצת הימורים על איך יישמע האלבום הבא של הסטרוקס (מקליטים רביעי) ועל איזו להקה אדירה זו מיי מורנינג ג'אקט, שארון הבגדים המוזיקלי שלה כל כך מבולגן ועשיר ולעומתה הפופ הישראלי מסתובב עם ג'ינס קרוע בברכיים וחושב שזה מגניב. גירוד קל בראש, מבט נוסף בטקסטים ( "נכון, אני שקרן גדול / נכון הבטחתי לך הכל", מתוך הפרק החדש בסדרה "כך אגרום לאריק ברמן להישמע כמו אלכסנדר פן"). זהו, עבר עוד סיבוב על הדיסק של איתי פרל.

אכזרי מדי? קיצוני? איתי פרל הוא אדם אמיץ בעיני. הוא בחר לכתוב שירים, להלחין אותם ולתת לאלון אולארצ'יק – פעם ממזר פופ והיום חובב שירי דיאטה – להפיק אותם מוזיקלית. ייתכן והוא אף השקיע בכך כסף רב, הוא נסחב מחור לחור ומאולם לאולם ומופיע עם השירים האלו מול עיניים שהן אכזריות בהרבה ממילים, שהן בסופו של דבר נייר לעטוף איתו דגים וירטואלים. איתי פרל בחר להאמין בעצמו, לצאת עם חלקיקי השיחות שלו עם עצמו לטיול ברחובות (תל אביב, אלא מה) ולספר לקהל על כך בקול חסר דם וייחוד, שבזמן צעקה הוא באמת נשמע כמו קרן פלס ("מים מתחת לגשר"). זה אלבום שני שהכריזמה של איתי פרל מחפשת עדויות לקיומה, מתפתלת סביב אותן השפעות ישראליות/לועזיות כה ברורות, אבל אני חושב שפרל בסופו של דבר מנסה לתקלט את טעם הקהל ולא את טעם עצמו. ואם זה טעם עצמו – אז הוא פשוט מעיק מדי, קלישאתי מדי, מלא בחלודה של חוסר עניין ועולם אטום, שלא מאפשר להזדהות איתו. אבל בתוך כל אלו, איתי פרל בחר להיות מוזיקאי, ולכן הוא לעולם יהיה אדם אמיץ בעיני שראוי להערכה, לכבוד גדול, לתקציבים ממשלתיים לקיום כאמן ולסינגל בגלגל"צ שיצליח כמו "ממי", שיר הסוכר שרוף בפה של חולה העששת שכתב למירי מסיקה. עדיין, ולמרות כל ההערכה שלי לאומץ שלו, כל הפעולות שבפסקה הראשונה ראויות לזמן שלכם יותר מהאלבום הנ"ל.

איתי פרל, "מים מתחת לגשר"
התו השמיני

אחת הסיבות שאני מעדיף את הניסיון המעט מפוספס של אור זובלסקי להקים ייקום מוזיקלי מקביל, שהקשר בינו ובין הישראליות קלוש יותר מהחיבור בין יאיר לפיד לאותנטיות, הוא היעדרה של היומרנות והניפוח. השירים של זובלסקי נוצרים תחת הכינוי Juviley, כאילו הוא מנסה להחביא את עצמו מתחת למוזיקה, שהיא הדבר האמיתי. אחר כך ישנם הטקסטים הקטנים והעדינים שלו, שנוגעים בשנינות בזיוף שבו "לא הצלחתי לצפות / איך החלומות של אנשים סביבי הפכו להיות מכונית, עץ לימון ובית שצריך לנעול מבפנים". שורה כמו זו, שזובלסקי מבצע אותה בעיוות חביב כאילו היה ניקו ממין זכר, מאפילה על הרגעים העייפים בדיסק ("Muted Charm", למשל) ומציירת את זובלסקי באופן שונה לחלוטין מתדמיתו במוזיקה האלטרנטיבית בישראל: זובלסקי הוא בכלל המתופף המתפרע מהרכב ההופעות של שי נובלמן לשעבר ושל דפנה והעוגיות, שמתגלה לפתע כיוצר אלטרנטיב-קאנטרי מוכשר, שאף מקבל ביקורות נאות בחו"ל (שם זובלסקי מופיע בימים אלו). האלבום "How to Miss the Ground" הוא צעד ראשון חמוד, שאולי לא תמיד שומר על רמה אחידה של עניין מוזיקלי, אבל משאיר חיוך של סיפור קצר וטוב שרק מחכה להמשך. אני חושב שזובלסקי צריך להאמין בעצמו קצת יותר, במיוחד כשזה מגיע לשירה שלו, שהולכת ונחלשת ככל שמתקדם האלבום. במיטבו, הוא נשמע כמו מעריץ של חלקים ב-"Sea Change" של בק, מעובד לגרסא מקומית החולמת על בריחה מהחנק. אבל כדי שהעץ שזובלסקי מנסה להפיל ביער לא יפספס את האדמה, הוא פשוט חייב להשמיע קול יותר חזק. ועוד נשמע אותו, בוודאות.

ג'ובילי, "How to Miss the Ground"
הוצאה עצמית