אוצר לאומי

אם תשאלו אנתרופולוגים, ובמיוחד אנתרופולוגיות, הן תשמחנה לטעון בפניכם שנשים היו מאז ומעולם סחורה תרבותית. רגע קריטי אחד, לפני ימים ימימה, החליט ראש שבט מסוים לחתן את בנותיו עם בניו של ראש שבט אחר, ועם ההחלטה הזו נולדו הדיפלומטיה, הסחר בנשים וארוחות שישי מביכות.

רבות התקדמה האנושות מאז אותו עידן אפל, אבל נשים מעולם לא פסקו מלהיות מטבע-עובר-לסוחר. המיתולוגיה רצופה אגדות על בתולות שהוקרבו על מנת לפייס מפלצות איומות, וההיסטוריה משובצת נישואים אומללים יותר ואומללים פחות בין נסיכים משושלת אחת ונסיכות מהשושלת השכנה. וגם היום, ישראל, שבט קטן ואמיץ בין שבטי העולם, שולחת את נסיכותיה על מנת שתעלינה בחכתן איזה נסיך עשיר ומפורסם. אנחנו חיים, כמובן, בחברה ליברלית ומתירנית להפליא, ולכן לא מדובר בציווי שלטוני, אבל מי זקוק לצווים ופקודות כאשר התקשורת הישראלית עוקבת ומחלקת ציונים, בעדינות ובפיקחות האופייניות לה, לוואגינות העבריות הסובבות בניכר וטומנות פחיהן לגברברי העולם הגדול?

איזו הנאה נפלאה ואמביוולנטית מספק לנו הדיווח על עוד כוכבנית שלכדה בין ירכיה גוי גדול. מצד אחד, כמו נערה אומללה המזהה סקס עם אהבה, ישראל מזהה רומן אינטימי בין שני אנשים, שבמקרה אחת מהן ישראלית, כאישור לכך שהעולם – כלומר, אמריקה – אוהב אותנו, מעשה אבריה האינטימיים של הכוכבנית שייכים לכולנו, כמו חדר אוכל של קיבוץ. מאידך, עקב האיום הדמוגרפי המאיים להכחיד את ישראל ואת העם היהודי, כל רומן כזה מעורר חרדות קמאיות על נטישה והתבוללות, ומאפשר לכוכבנית ולאנשי התקשורת לנהל יחסי אהבה-שנאה הפרושים על כפולות-עמודים, רומן-סלאלום עמוס פרידות מכוערות ומייק-אפ סקס וראיונות מרגשים; מי יכול לדמיין כיצד ייראו מוספי החג בלי בקשת-הסליחה התורנית של הסלב שסרח? איך יילמד הקורא שמשורה משחרר רק המוות?

אבל נדמה שהעולם אינו מתעניין בנו כפי שאנו מתעניינים בו. סלבס ישראליות פורשות את מרכולתן בפני כל כוכב ערל מדרג שלישי, ואילו כוכבות הנוצרים אינן טורחות לפשפש בחלציהם של טובי הנוער הישראלי. אין פלא שישראל חשה מעט כמו פרח-קיר, כמו השושבינה האחרונה שבאחרונות. מזל, אם כן, שאלוהים ברא את נטלי פורטמן.

מבחינת התקשורת הישראלית, פורטמן היא העוגה שאפשר לאכול ולהשאיר שלמה. מחד, היא כוכבת הוליוודית אמיתית, על הפרסום והזוהר הכרוכים בכך. מאידך, אף על פי שפורטמן העבירה את מרבית חייה בניכר ולא עשתה צבא (!), איש אינו מפקפק בכך שמדובר באקזמפלר ישראלי משובח. הנשמות הרעות עשויות לטעון שפורטמן היא לא ממש ישראלית, ושיותר משהיא מעוניינת להניק התקשורת המקומית מתעקשת לחלוב ממנה כל בדל של לוקאל-פטריוטיות. אותן נשמות מרושעות עוד עשויות לתהות מדוע פורטמן זוכה לטיפול בכפפות של משי, בעוד שחקנים ישראלים אחרים השוהים בחו"ל זוכים לקיתונות של בוז והתנשאות.

אבל אני אינני אחת מאותן נשמות נבזיות. אני מבין לגמרי את ההיקסמות מפורטמן. אם ניקח לדוגמא ישראלים הוליוודיים אחרים, כמו נועה תשבי והזוג אבני, הרי הם ישראלים תחילה ומחבלים מתים אחר-כך. למה הכוונה? בכל המדובר בפוליטיקה של סלבס, עיתונאים ניחנים בזיכרון ארוך במיוחד. הם זוכרים לשגרירינו הקולנועיים בניכר את כל ההתחלות המביכות וההתבטאויות העילגות וההשתמטות מהשירות. האם אפשר להעריץ כך, הערצה כנה ותמימה, את מי שפרץ אל התודעה ב"רמת אביב ג'" או ב"ללקק ת'תות"? פורטמן, לעומת זאת, היא ראשית כל כוכבת ורק אחר-כך ישראלית. בניגוד לישראלים מקומיים שגדלו בחיקו של יורם גלובוס, פורטמן גדלה אצל וודי אלן ולצד סוזן סרנדון; אמנם גם היא השתתפה בפלופים מחרידים, אבל לפלופים שלה קוראים טרילוגיית "מלחמת הכוכבים". לפורטמן יש קלאסה שמי שהחל את דרכו בביצה הלבנטינית לעולם לא יוכל לרכוש, גם אם המבטא האמריקני שלו ללא רבב.

ההבדל החיוני הזה בין פורטמן לבין שאר הישראלים ההוליוודיים הופך אותה למוקד של פנטזיה נפלאה במיוחד. היא מסמלת את הזהר ההוליוודי בלי הזיעה והחנחונים הנדרשים ממי שצמח בארץ. היא זרה מספיק כדי שאפשר יהיה לעבוד אותה באמונה שלמה, אבל ישראלית מספיק על מנת שאפשר יהיה להזדהות עימה ולחלום על קריירה הוליוודית שאינה כוללת התמחות בתפקידי גוויות. זו פנטזיה נהדרת, שכתבי התרבות ששים יותר מכולם לטפח, תוך שהם מתעקשים להסתחבק בשפת הקודש עם היהודייה החמה.

אילו הסתפקה פורטמן ב"היי גיא" המזדמן, הנדרש מכל סלב יהודי, דיינו. אלא שהיא ניהלה מערכת יחסים מתוקשרת – לפחות בישראל – עם סלב מקומי. ולפתע, כפי שכל יהודי הוא אזרח ישראלי בפוטנציה, כל זכר ישראלי הפך לחתן – הפוטנציאלי – של נטלי פורטמן. אז נכון שמדובר בפוטנציאל, איך לומר, מעט דחוק, אבל מרבית יהודי הגולה גם הם לא עולים לישראל, וזה לא מפריע להם, או לנו, להתייחס אליהם כאל ישראלים, ניחשתם נכון, בפוטנציה.

כל כוכבת הוליוודית תלויה ביכולתה לעורר תשוקה אצל הצופה הפשוט, אבל הפנטזיה על פורטמן היא יותר מפנטזיה רומנטית. היא פנטזיה לאומית. זו תמונת המראה של מקרה הכוכבנית והגוי שעימו פתחנו. אם הרומן בין בת-ישראל הכשרה ובין הכוכב ערל הלב והאיבר מסמל את מקומנו השולי בתרבות המערב, את המאמץ וההקרבה שנדרשים מן התרבות הישראלית על מנת לתפוס את מקומה בקרב משפחת העמים, הרי הרומן בין המקומי הצנוע והכוכבת האמריקנית, או לפחות התחושה שהחלום המסוים הזה יכול להתגשם, מוכיחים לנו שאוהבים אותנו בחזרה, שנתנו אנו את בנותינו ועכשיו אנחנו זוכים בבנותיהם. החליפין הפרימיטיבי הזה, יותר מכל עסקת נשק וערבויות מהאמריקנים, גורם לנו להרגיש שאנחנו שבט ככל השבטים. נטלי היא ליהוק מושלם לתפקיד הנערה הזכה המוחלפת בין התרבויות, משום שהיא, לפחות מבחינתנו, גם מפה וגם משם, זוהרת אבל מוכרת, קצת הוליווד וקצת הר-הצופים. אנחנו אוהבים אותך, נטלי. תעשי לנו ילד.