יום אחד, כשהיא בת 12, אלוהים מדבר לפלורה אלחייני מתוך הטלוויזיה. "הוא הגיע מכל נקדה בחלל, מכל קיום, ואפילו הסתמי ביותר שבחדר... גופה שימש לו פה ושפתיים, והיו אלה הקירות הזועקים את הקול המר, הנפלא... והיה הטמא והבלתי טמא דובר את הדברים" (עמ' 14). זוהי נקודת המוצא של הספר. מפגש עם קול שלא ניתן לתאר אותו, את עוצמתו, עומקו או השפעתו. רגע אליו תנסה הגיבורה לחזור, נקודת קיצון אותה תמיד תשאף לחוות מחדש, שיא בו כאב ואושר מתמזגים לאחד. שפתו המדויקת, הפואטית, של שמעון אדף בוראת לא רק את תודעתה של בת ה-12, אלא מתארת את הרגע בו תודעה זו בעצם מכוננת את עצמה, בו מפגש עם קול ואור יוצר רגע שהוא לא פחות מבראשיתי: "קולו של אלוהים חש כאילו הוא עוקר את עיניה ומשסף את עורה וקורא לה אליו: 'קומי אורי, כי בא אורך'" (עמ' 14). ומפגש זה עם הקול שהוא אור מסמא, שבוקע מתוך מקלט הטלוויזיה, הוא נקודת האל-חזור שמסמנת את הגיבורה, הופכת אותה מילדה, לקול, לאישה, לסופרת. היא משנה את שמה מפלורה לאורי, משנה את יחסה לשפה ולעולם, למשפחתה ולחבריה. ומנקודה זו בזמן, פלורה/אורי חיה את חייה בציפייה לחוות שוב את אותו שיא של רגש ומגע, את אותו חיכוך עם הנשגב, שמגיע אליה מהארצי, מהקירות, מהריהוט, מגופה, מכל נקודה בחדר בו היא עומדת.
בדומה לרוז סלאבי של מרסל דושאמפ או לז'וסטין פרנק של רועי רוזן, אורי אלחייני, גיבורת "פנים צרובי חמה", משמשת כאלטר-אגו לשמעון אדף. בבלוג שפתח לה (ולעצמו) באתר בננות בלוג שנקרא "מפה להליכה לאיבוד" אדף מספר על בואה לעולם של רוח הרפאים ש"היתה למילים ותנועתן", ישות שתבעה להיוולד, להתממש: "היה באורי איזה יסוד שלא כיליתי, שתבע להמשיך ולהיכתב... גיליתי שאני כותב קטעים, יצירות קטנות, פרגמנטים, ככפוי שד. לא. ככפוי אורי. כי זה היה שלה. זיכרונותיה. חלקים מספרים שכתבה. רגשות ומחשבות שוודאי לא היו שלי".
מלחמת העצמאות
אורי אלחייני לא רק מקבלת חיים משלה אלא מאפשרת לאדף לבדוק את גבולות הקיום, בתוך הספר ומחוץ לו כאחד. שפה, זהות, מיניות, הכתיבה ומשמעותה, דמיון, אבדן, חיים, פרידה, מוות. עקרונות אלו נטווים ונפרמים, והפערים ביניהם הופכים גם הם למושא חקירה. אדף נותן למוזיקה של (ובין) המילים להפוך ליסוד שמחבר ומפריד את עלילת הספר, לקצב של הנראטיב, לדבק הגמיש בין המחשבות והיצירות הקטנות שהספר מכיל, כאילו במנותק מהעלילה. אורי מקבלת חיים משלה, לא רק בבלוג, אלא בתוך הספר ממש. מסה שכתבה על שערי ארץ הפלאות (עמ' 301), סיפור אגדה (עמ' 445), מכתבים לה ואליה, כולם תובעים את תשומת לב הקוראים, לא פחות מקווי העלילה. הספר עצמו מוביל את הקוראים מילדותה של פלורה/אורי בנתיבות של שנות השמונים, לתל אביב של ההווה, שבו היא כבר אישה נשואה, אם וסופרת, לא בהכרח בסדר הזה. המעבר מילדות לנשיות הוא חד, גס, ונותן תחושה ששני חלקי הספר תפורים ברישול. חיבור האלמנטים השונים המוכלים בספר נדמה גם הוא לעיתים כרופף מעט (כאמור, המכתבים, הסיפור, מחשבות של הגיבורה או סצינות בודדות שיכולות לעמוד בפני עצמן, בשל יופיין ו"עצמאותן"). מאידך, במהלך הקריאה היו רגעים שחשבתי שנקודות התורפה של הספר הן מכוונות ונועדו בכדי להחוות, לגלם, את תודעתה ואת עולמה של הגיבורה. יתכן שחוסר האחידות הסגנוני, החיתוכים החדים, ואפילו נפילות המתח, תובעים גם הם שיתייחסו אליהם, יגיבו אליהם.
מפתה לקטלג את "פנים צרובי חמה" כפנטזיה ריאליסטית, אבל מדובר ברומן שאפתני מכדי שיוגדר רק ככזה. אדף יצר אגדה שהיא גם סיוט, משחק כפול שמתקיים בין חוקי המציאות למקום בו היא מזדעזעת ונשברת. אורי אלחייני תבעה יותר מאשר עצמאות וקול משל עצמה, נדמה לרגעים שהיא הובילה את אדף לנבור בנקודות בהן תשוקה, זוועה וכאב לא יכולים להיות מוכלים יותר בין דפי הספר ומשתוקקים להציף את הקוראים, לבחון את האומץ, את סף הסבל שלו, שלה, שלנו. סבילות ופעילות מובילים לחקירה של הממשות, שלעיתים נדמה שחייבת לעבור גם בביבים, בשוליים, באזורי הרפאים של הקיום. אך "פנים צרובי חמה" הוא לא רק מסע מושכל בין תודעות. הוא חושני, כואב, פיזי, רוטט מרוב חיות. ניתן להשוות את הספר החדש של אדף למלחמה על ייצוג, על קול, למלחמת עצמאות. הוא מבחן אומץ שנעשה על ידי גיבורה סופר רגישה אך נטולת אמפתיה, שנכתבה על ידי (אך גם עבור) אמן של שפה, שלש את המילים ועושה בהם קולות וצלילים. מוזיקה.