פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שהכל יהיה מסודר

      עליזה יוצאת למסע אל סבה המת, בעקבות מכתבים אמיתיים שכתב לילדיו שנמלטו מגרמניה הנאצית. פרק ראשון מספרה של עליזה הרט

      "שהכל יהיה מסודר" - עליזה הרט, הוצאת מעריב

      במקום הקדמה

      לדוור לא תהיה בשבוע הבא הרבה עבודה ברחוב שלנו

      קלן, 12.8.1936

      גרטרוד היקרה,

      אנחנו מאשרים בתודה קבלת הגלויות מוונציה והיום מט?ר?ייס?ט. נו, עכשיו את כבר יומיים על הים, ואני מקווה שאין לך מחלת-ים.

      הה?יל?סוֹמ?ים חזרו משווייץ וביקרתי אצלם היום. הם נתנו לנו את הדברים ממך. כולנו מאוד מודים לך על המתנות הנאצלות, אבל אני לא צריך לחזור שוב על הפזמון הידוע. הלכתי עם ההילסומים לעיר כי הם רצו לקנות עוד כמה דברים.

      אצלנו עבר השבוע הזה מאוד בשקט. מ?מ?ה היקרה חוזרת ביום רביעי הבא, ונקווה שהיא תהיה במצב רוח יותר טוב. במכתב שקיבלנו ממנה השבוע נראה שהיא מרוצה מאוד. לחץ-הדם היה רק 155, והרופא חושב שזה בגלל התרופות. מעיינות-המרפא ישפיעו רק יותר מאוחר. הוא רשם לה עוד ארבע אמבטיות תרמיות הכי חזקות.

      יוסי ענה לנו סוף-סוף. הפעם הוא נשמע מרוצה. הוא גר בפתח-תקווה אצל אדון מאיר פ?וֹז?ן, שאותו הוא עוד הכיר מפרנקפורט. הוא רוצה שנסדר לו אישה מכאן, כי שם אין בחורות מתאימות. את כבר תשמעי הכול ממנו. גברת הילסום היתה יום אחד בהומבורג. היא בטח עוד הספיקה לספר לך שהבת הגדולה של קליין התארסה. ב??ס?י ה?רץ מהומבורג נמצאת גם בתל-אביב. י?טי יודעת מה הכתובת שלה. אבל היא לא רוצה להישאר אלא אולי לנסוע לאחיה לאמריקה, שכנראה מאוד מצליח שם.
      עד שתקבלי את המכתב שלנו יהיו לך כבר בטח המון חוויות והתרשמויות משם, ואני מקווה שתתארי לנו אותן באריכות.

      עכשיו כנראה לא הזמן לנסוע לטיולים שם, כי זה לא תענוג גדול במיוחד להישאר מונח בתור גווייה במקום שהאדונים הערבים זרקו פצצות על פסי הרכבת או הניחו מטען על המסילה.

      קיבלתי השבוע מכתב מזו?פ?ה. הוא כותב שאמו לא מרגישה יותר טוב בזמן האחרון. הוא לא כותב כלום על חזרה הביתה. הוא לא ממהר מדי בעניין, אף על פי שהוא יחסר לנו בבית-הספר. יש לך, אם כך, סיכוי טוב לפגוש אותו שם.

      בקהילה שקט מאוד. גם לא שומעים כרגע על שום נסיעה. אין חדש עם הסרטיפיקט של רודולף. הוא בנה לקלמן שלזינגר שולחן קטן, והוא יבקש עבורו עשרה מרק.
      האם בעצם קיבלת את הדואר שלנו על האונייה? האם היתה לך הקב?ינה שהזמנת? האישה הזקנה בוודאי כבר לא המשיכה להציק לך.

      אל תשכחי להישאר בקשר עם אנגליה, וברגע שיהיה לך את מכשיר ההלחמה תשלחי להם מה שהם ביקשו. עדיין יש לי כל הזמן קצת תקווה בקשר לאנגליה, אבל נראה לי שימצא חן בעינייך ב-Erez ...

      אני מקווה שתנצלי את הזמן הפנוי, שלא מרצונך, ללימודי אנגלית ובעיקר עברית.
      כרגע הגיע מכתב מא?ריקה. יש לה הרבה עבודה והיא מגיעה מאוחר מאוד למיטה. מובן שהיא שואלת עלייך ורוצה לשמוע חדשות אחרונות ממך. הגיעו ממנה גם שתי נקניקיות שהתקבלו בברכה.

      לאט-לאט האנשים חוזרים הביתה מהחופשות.
      בטח לא חסרים לך שם מכרים.

      ועכשיו אסיים. אני מקווה לקבל ממך בקרוב ידיעות טובות. נראה לי שלדוור לא תהיה בשבוע הבא הרבה עבודה ברחוב שלנו, כי אנחנו לא מקבלים ממך מכתבים.
      תרגישי טוב, ותיזהרי מאוד עם האוכל והשתייה באקלים החדש, כדי שתישארי בריאה.

      ברכות ונשיקה מאבא שלך.

      ***

      ספטמבר 2005

      טיפות עדינות של גשם זלגו על החלונות הקטנים של המטוס. מינכן קיבלה את פנינו בשמיים אפורים ובגשם קל, ציטטתי לנאוה מתוך יומן שלא כתבתי. היא לא שמעה אותי. כבר עברו כמה דקות מאז שנחתנו, אבל היא היתה עדיין שקועה בפיצוח הסו?דו?קו? האחרון בחוברת המקומטת שהביאה איתה, באותה הבעה מהופנטת שיש לה תמיד כשהיא עסוקה במשהו. כמו שהיתה גם לפני רגע, כשהיינו ילדות קטנות ב??אחוזה, כשהיתה באה אלי, חוטפת ברעב ספר מארון הספרים שלי, או את החוברת האחרונה של "הארץ שלנו" – כי בבית של נאוה היו הרבה אחים ואחיות אבל כסף לא היה, לא בשביל ספרים ולא בשביל עיתונים, ובקושי אוכל היה להם – ונעלמת בין השורות ולא עוזבת עד שהיתה מגיעה לעמוד האחרון או עד שלא יכלה לעמוד יותר בפני הקריאות שלי והכרכורים שלי סביבה. ולפעמים כדי לפתות אותה הייתי מביאה חפיסת שוקולד ממגירת הממתקים של גרטרוד ושלי, ותוקעת לה אותה מתחת לאף, אבל גם זה לא היה מצליח לנתק אותה מהספר, אפילו שכל כך אהבה שוקולד שלא היה אצלם בבית. חוץ מהפעם הזאת שמישהו הביא להם מחוץ-לארץ שוקולד לבן, כשאף אחד בכלל עוד לא ידע שקיים דבר כזה, שוקולד לבן, ואפילו אני לא ידעתי, למרות השוקולדים והפרלינים המעניינים של פ?ר?יגו?ר ולינ?דט וקמיל בלוך, שגרטרוד היתה תמיד מקבלת מחברים שלה שבאו משווייץ, וגם קונה כל שבוע ב??לארו קפה בהדר. ואמא של נאוה, אפילו שלא אהבה אותי כי הייתי מעתיקה מנאוה שיעורים, כיבדה אותי בחגיגיות בחצי קובייה קטנטונת כדי שלא ייגמר ויישאר להרבה זמן. אבל בקושי הצלחתי לבלוע את החתיכונת הקטנה, כי בכלל לא היה לזה טעם של שוקולד אלא טעם של חלב, וכמעט הקאתי, והיה לי לא נעים כי חבל היה לי שהם בזבזו עלי את השוקולד היקר שלהם.

      נאוה הריעה, "זהו זה!" בניצחון ובאותו קול של פעם. "סוף-סוף גמרתי את החוברת, איפה התיק שלי, צריך להתארגן. למה התייאשת כל כך מהר מהסודוקו, אלישבע, זה כזה כיף." לבשתי את מעיל החאקי הקצר שלי ואמרתי לה שאולי היא שכחה, אבל אני וחשבון לא בדיוק, והיא פתחה את תיק העור השחור הנפוח שלה, שנח לו כל הטיסה על ברכיה החזקות, דחפה לתוכו את החוברת ואת העט, צחקה ואמרה בטון של מורה שמנסה להסביר איזו שטות לילד קשה-תפיסה, שסודוקו זה בכלל לא חשבון, אבל אותי זה לא עניין כי ברגע שאני רואה מספרים מסתובב לי הראש, ואז היא סוף-סוף שחררה את עצמה מהחגורה בתנועה מיומנת של מי שמטוסים אצלה זה לא פעם בעשרים שנה, כמוני, והקימה את עצמה כמו קפיץ שמשתחרר. נאוה אוהבת לנסוע, בכל זמן ולכל מקום על פני הגלובוס. לטיולים עם הבעל שלה שלמה או עם האחים שלה, וגם לבד, לכנסים בענייני מחסומים, ושלום, ונשים-בשחור. גם לגרמניה נאוה אוהבת לנסוע, כאילו כלום, למרות שאבא שלה היה משם, ואמא שלה מאוסטריה, ולא כל המשפחה שלהם הצליחה לצאת משם לפני שהיה מאוחר מדי. לא צריך לעשות הכללות, היא אומרת לי, ונוסעת לשם שוב ושוב. יש לה הרבה חברות בגרמניה, שאצל כולן אנחנו צריכות לבקר. "איזה מזל שיש לנו דרכון גרמני," היא לחשה לי, וחיטטה במרץ בתיק עד שמצאה אותו לבסוף בתוך נרתיק פלסטיק של חברת נסיעות כלשהי. "ככה לא נצטרך לעמוד בתור של ה'מצורעים'... זה בתנאי שלא שכחת להביא את שלך, אלישבע." לא שכחתי, אמרתי לה, ושמעתי אותו מתקתק בתוך התרמיל.

      עמדנו במעבר הצפוף וחיכינו לתורנו להשתחל מהמטוס החוצה, לאוויר הגרמני הגשום. הטיפות בחלון הקטן שלידנו השתרכו באטיות על הזכוכית והזכירו לי את תחרות הטיפות בחלון בסלון, בבית של גרטרוד ושלי, ואת הפעם הראשונה – לפני עשרות שנים – שנתקלתי בהם, במכתבים של אבא שלה, מי שיכול היה להיות סבא שלי.


      כמו בכל יום, בשלוש וחצי בדיוק, גרטרוד נסעה למרפאה שלה, שהיא קראה לה פ??ר?ק?ס?יס, ואני עמדתי ליד החלון והשקפתי למטה, אל מעבר לשדה ולחורשות שגלשו במדרון ההר, ומ?סמרתי את המבט בכביש רופין הרחוק, שהתחבא כמו נחש אפור בתוך העצים והשיחים, וחיכיתי לראות את הפורד הקטנה השחורה של גרטרוד מבצבצת מתוך הירוק, נעלמת לרגע ושוב בוקעת בכביש הצר והשומם. וידעתי שעכשיו היא כבר בטח לא תחזור עד שבע בערב, ואני לבד בבית ויכולה לעשות מה שאני רוצה. הסתכלתי על הגשם החרישי העדין שירד על העצים, ונשמתי עמוק את הריח הנהדר של אורנים וברושים רטובים, שהצליח להתגנב הביתה למרות החלון הסגור. עקבתי אחרי טיפות הגשם שזחלו על החלון כמו תולעים שקופות, ובמיוחד אחרי טיפה גדולה שגלשה לאט-לאט למטה, עד שהצטרפה לעוד טיפה ולעוד אחת, ובסוף כל הטיפות האלה התחברו לנחל קטן וצללו יחד במורד החלון. ולצד הנחל הזה זרמה לה לבד-לבד טיפה קטנטונת, בלי חברים ובלי אף אחד שרצה אותה. אבל אני כל כך רציתי שהיא לא תישאר לבד, ועקבתי אחריה, איך היא מחליקה לאט-לאט במורד, ואפילו נקשתי קצת עם האצבע על החלון כדי שתזדרז קצת – כמו גרטרוד שתמיד אמרה לי, אלישבע תזדרזי, ארוחת הבוקר מוכנה ואת אפילו עוד לא צחצחת שיניים, כי גרטרוד היתה עבד של השעון שלה ואפילו סבא כתב לה, את צודקת, אסור לאבד זמן, – ותזוז כבר לעבר טיפה גדולה שהזדחלה לידה, ואולי תתיידד איתה ותמשיך איתה הלאה ותינצל, אבל זה לא עזר לי ובסוף היא נמרחה על החלון ונעלמה כאילו לא היתה.

      העמסתי את התרמיל על הגב. באוויר המטוס עמד ריח צפוף של ארון בגדים לא מאו?ורר. הלוואי שאפשר היה לפתוח חלון ולנשום קצת את הגשם. מה גרטרוד היתה אומרת. היא בטח היתה מגישה לי את המבט האפור השקט שלה, שגם כשהיתה צוחקת נראה תמיד קצת שבור-לב, ושותקת. הייתי מסבירה לה שרק באתי לבקר אצל ההורים שלה ושל אבא שלי, סבא וסבתא, אפילו שזו גרמניה וכאילו לא עברו כבר כמעט שבעים שנה. והייתי מספרת לה איך בעקבות המכתבים של אבא שלהם, צעד אחרי צעד, בעזרת החברות הגרמניות של נאוה, גילינו עוד פרט ועוד פרט על מה שהיה אז, כמו בלשים בלילה. ויש תערוכה, ויש ספרים, ויש "אבני נגף" על המדרכה בחזית הבית האחרון שהם גרו בו לפני שגורשו ל"מזרח". אבל היא בטח לא היתה משתכנעת והיתה משפילה לרגע את העיניים הפצועות ואומרת בלי מילים: ונוסף לכול גם דרכון גרמני, אלישבע? ומס?כמת בכעס: ש?לו?ס ד?ר פו?ר?ש?ט?לו?נ?ג, סוף ההצגה, כמו שהיתה אומרת לי כל כך הרבה פעמים, וידעתי שמכאן והלאה אין לי יותר מה לנסות. כמו שלא רצתה לשמוע יותר על גרמניה, ולא קנתה שום דבר גרמני וגם לא חזרה לשם אף פעם, חוץ מהפעם האחת שנסעה אחרי המלחמה, וחיפשה וחיפשה, ולא ויתרה. אפילו שידעה. לא כמו אמא, שנסעה לשם שוב ושוב כמו אל איזה אהוב ישן.