וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הכלב היהודי

1.5.2008 / 8:45

סיפורו של כורש, כלב שנולד למשפחה יהודית בגרמניה ב-35' ומת אחרי ההכרזה על הקמת ישראל. פרק ראשון מספרו של אשר קרביץ

"הכלב היהודי" - אשר קרביץ, הוצאת ידיעות ספרים

א

בראשית ימי על פני האדמה ידעתי — אני גור מיוחד מאוד. מעולם לא השתנתה דעתי בנושא. דברים רבים מבדילים אותי מן הכלבים האחרים. בעיקר ההבנה שלכל דבר טוב יש סוף ובדרך כלל הסוף הזה קרוב בהרבה משניתן לשער. אני מתקנא באותם המסתופפים בטח למרגלות בעליהם ומפנים באמון אין קץ בטן מתפנקת. אינני כזה. משהו בי דרוך תמידית. גם אם לרגע ארשה לעצמי להתמסר לליטוף, לעולם אהיה מוכן לפורענות האורבת מעבר לפינה. הדריכות המאוימת שלי חשוכת מרפא. ההכרה בנוכחותו המתמדת של הארעי היא מאושיות הזהות היהודית שלי.

היכולת לזהות את הארעי היא תולדה של תודעת זמן מפותחת. כבר בערש קיומי הבשילה בי תודעת הזמן. בהיותי ספון ברחם אמי, כשקרעי רקמות המוח נכרכו זו בזו במחול מולקולרי גאוני, עלתה בי ההכרה שהקיום בשליה יבוא במהרה אל קצו. הדחיסות וריבוי הנפשות לא הותירו מקום רב לספק, המציאות הנוכחית תהיה חייבת להמיר עצמה באחרת.

הצפיפות היתה מרגיזה ומתסכלת ועם זאת דחקה בי אופטימיות הנעורים חסרת התקנה למצוא את החצי המלא של הכוס. גם לשבועות הקשים ברחם היו יתרונות. המובהק שבהם — העדר הצורך לתור באופן בלתי–פוסק אחר מזון. נותר זמן רב להגיגים. הדים מן העולם שבחוץ חדרו אל בועת הווייתי. לראשונה זיהיתי, אם כי באורח עמום, את בשורת המחזוריות הנצחית: שעות המולה ושעות שקט. שעות תזזית ושעות ללא נוע. שעות הזנה ושעות עיכול. התלבטתי בשאלה קשה: האם כדאי להמיר את הקיום הנוכחי באחר? נטיית לבי היתה לומר לאו. וכי מי מאיתנו אינו נוטה להעדיף ר?ע מוכר מאי–ודאות.

אט אט העלינו, אח?י ואני, בשר. הדוחק הגביל את יכולתנו לנוע. בגדמי זנב ובגפיים שטרם הבשילו ניסו החיים שב??דרך לבצר לעצמם מעט מרחב מחיה. כאשר הלחץ של דפנות הרחם כבר היה ללא נשוא, השלים מוח הבוסר העוברי שלי עם הגזירה: על כורחי איוולד ועל כורחי אחי?ה.

והלידה עצמה? הקלישאה אומרת שזו חוויה מדהימה ושמומלץ לכל אחד להיוולד לפחות פעם אחת. אכן נולדתי פעם אחת אך את מספר הפעמים בהן כמעט ומתתי כבר מזמן הפסקתי לספור. ההישרדות הכפייתית אף היא מאושיות הזהות היהודית שלי.

היום, ברטרוספקטיבה מלומדת ממרחק תריסר שנים, אני זוכר את הלידה כאירוע שכולו התבהרות. אף כי הלידה טבולה כולה באנדרלמוסיה של דייסתיות רירית, כמעט למן הרגע הראשון חשתי בצלילות נהדרת. הקולות, אשר נשמעו ברחם כהד נידח, התחדדו ונשאו מעט משפעת העולם אשר, כך האמנתי, המתין לי בקוצר רוח. חדו?ת צליל נפלאה אימתה כהרף עין את ששיערתי בשבועות הריחוף השלייתי: אח?י ואני איננו לבדנו בעולם.

המגע עם השטיח, הרצפה הקרה תחתיו, אחי הנושרים עלי בהמולת שכשוך איברים, חופש התנועה שהוכפל פי מאה, ניסיונות הסומא לגשש אל חיקה של אמא ואינספור רחשי העולם — כל אלה יחד לא הותירו מקום רב לספק, ההיוולדות היא חוויה מדהימה, ופסגתה — חוויית הרחרוח הראשון. זמן רב עוד נדרש לי עד שלמדתי לזהות כל פרט בנחשול הריחות — מידע כמוס אשר נישא עם כל משב אוויר שחדר אל נחירי. בליל אינסופי של בשמים, חומרי חיטוי, ניחוחות ייחום, טבק, בנזין שרוף, המשחות השמנוניות שבהן סכים בני האדם את נעליהם, הפרשות גוף, דשא קצוץ, אבק שרפה ואוכל. כן, אוכל. ריחו של האוכל בישר את ראשיתה של התשוקה למזון. פילסתי דרכי בדחיקות ראש אל פטמותיה מעניקות החיים של אמי — ראשיתה של מלחמת הקיום.

אכן, הזיכרונות מתקופת ינקותי כוללים הרבה עימותים ודחיפות. מלאי המזון שעמד לרשותנו היה מועט ומי שלא דחף לא זכה במנה היומית. אחרי שאכלנו, אח?י ואני, היינו מתפייסים במהירות. לא נטרנו זה לזה. חיש שכחנו מהמרירות ושיחקנו באורח ידידותי. אף פעם לא נותרו בלבנו משקעים שליליים מן הקרב על מנת האוכל.

"אמא, אמא, בואי!" קראה רוחל'ה בהתלהבות, "ברוריה המליטה. שישה גורים!"

גם הרשל ויהושע האיצו באמם לבוא ולחזות בפלא.

קריאות ההתרגשות של הרשל, יהושע ורוחל'ה היו המילים הראשונות, הקולות הראשונים ששמעתי בשפת אדם. בלא ניסיון לשכתב חלילה את העבר, ברור היה לי כי אותו מצב צבירה בו נתון הייתי באותה עת — קרי "חיים" — קשור באופן הדוק באותם ילדים אשר את קולם שמעתי אז לראשונה. עיני היו עדיין עצומות אך את האמת הבסיסית הזאת היטבתי לראות.

***

קולו הבוטח של האדם וריחו לימדו אותי כי לו העוז והמשרה. ריח האדנות של האדם היה כה נחרץ עד כי עלתה בי המחשבה כי ייתכן שכלבים ואנשים כלל אינם אותה ברייה. הקולות שבקעו מאותן בריות מדיפות ריח שררה תרמו לסברא שהנצה כבר אז בתודעתי והתפתחה ברבות הימים לכדי מחשבה מנוסחת היטב: כלבים ואנשים לא חד הם.

עלתה בי תשוקה עזה להבין את שפת האדם. בימים ההם טרם פענחתי את משמעות קולות הנביחה של אמי, אך קל היה למצוא בנביחותיה איזה סדר והיגיון. לעומת זאת, נהימותיהם הבלולות של ההולכים על שתיים נדמו חסרות פשר לחלוטין. את דברי הילדים לא הצלחתי להבין, בשלב זה, כמעט בכלל. האזנה לשיחותיהם תרמה מעט מאוד להרחבת אוצר המילים שלי שכן שיחותיהם נתאפיינו בקופצניות ובדיקציה קלוקלת.

ברם, לא הרמתי כפות. שכור החלטה איתנה הייתי — אם יש שיטה בשפתו של האדם פצח אפצחנה. בהן צדק, צמא אני אל הדעת לא פחות מאשר אצמא אל מזוני.

אך חלף זמן מעט וכבר רכשתי שלוש מילים ראשונות. שלושת המטבעות הראשונים באוצר המילים שלי. אוצר מילים אשר יכול אני להעיד בגאווה כי הלך ותפח בקצב מרשים מאז אותם ימים. לשלוש המילים הראשונות שלי היתה הוראה דומה ונבצר ממני לעמוד על הדקויות. המילים היו "פויה", "איכסה" ו"געוואלד". שלוש המילים נאמרו בתרעומת והיתה להן זיקה לתחושת ההקלה של ריקון שלפוחית השתן על רצפת המטבח.

בשלב הזה היה "מטבח" הכינוי אפוף הקסם והמסתורין למקור שממנו בקע דרך קבע מפץ ריחות משכרים. פעמים אחדות ביום קמתי ממקום מרבצה של אמי ודידיתי אל עבר מקור הניחוחות מעוררי התיאבון. הריחות שבקעו מן המטבח, בייחוד כאשר מרתה, חברתה של שושנה, הגיעה לבשל ולאפות עמה, גרמו לי לערפול מענג. בריכוז כביר הייתי סופח את ניחוח תבשיליה המפוארים של שושנה.

מכל מקום, גם לאחר שננזפתי נהגתי לחזור ולהטיל את מימ?י באותה נקודה בפינת המטבח. אלא שאז נוספה אל תחושת ההקלה גם מבוכת אשמה. הרגשתי כפושע שרגליו מוליכות אותו שנית אל מקום הפשע. בהמשך נוספה גם המילה "לא". מילה זו הוטחה בי שוב ושוב לאחר שלעסתי את מה שהתגלה בשלב מאוחר יותר כ"שטיח", או כאשר הנחתי כפותי על מרבצם המוגבה של בני האדם — מה שלימים למדתי לזהות בשם "ספה".


רכישת אוצר מילים היתה לגבי דידי משימה ראשונה במעלה. בימ?י הראשונים, כאשר עדיין לא היה לי מושג של ממש מה באמת מתרחש סביבי, הקפדתי להאזין היטב לכל מוצא פי האדם ולנצור כל הברה שנהגתה. משפטים רבים שנחקקו בזיכרוני בלא פשר שבו ונלכדו מאוחר יותר בחכת הזיכרון ומשמעותם נתחוורה. לשמחתי הרבה נתברכתי בזיכרון מחודד — בור סו?ד שאינו מאבד טיפה. את הזיכרון המשובח שלי, המצווה: "לא תשכח!" אני מייחס לדם היהודי הזורם בעורקי.

חשוב לציין: גם כאשר אוצר המילים שלי היה חד–ספרתי, עמדה לי תבונתי לזהות את המסר הכללי על פי נגינת הדיבור ועל פי ריח הלוואי הנידף מן הגוף המדבר. זיהיתי ללא קושי אם מדובר בנהמות של שמחה ואהבה או בנהמות של ריחוק ושאט נפש.

לראשונה שמעתי קריאות רתיעה וגועל כאשר, למרבה קלוני, נמצאה עלי קרצייה.

"מה זה החרק המכוער הזה?! מגעיל!" קראה רוחל'ה.
"קרצייה, קרצייה!" קרא הרשל.

יהושע, אשר ביקש אף הוא לחזות ביצור הנקלה שמצץ את דמי, הזעיק עזרה, "אבא, יש לו קרצייה על הרגל!"

קלמן, אביהם של השלושה, נגע בקרצייה בקצה הציגרטה שבידו והיא גוועה באחת. נוכחתי לדעת, באופן אמפירי, כי ציגרטות עלולות לקצר את תוחלת החיים.

הקרציות היו בלתי–נסבלות, אך אויב?י המרים ביותר היו מאז ומעולם הפרעושים. בכל פעם שאני נזכר ביצורים הפחותים הללו אוחזת בי צמרמורת מחוטם עד קצה זנב. אני מתעב פרעושים תכלית התיעוב. יצורים זערוריים ונקלים המשוטטים על עורך מבלי שיהיה לאל ידך לעצור בעדם. תחושה זו מתעצמת שבעתיים בשבועות הראשונים לחייך, כאשר אתה עדיין שרוי באפלה. עד היום אני מתעורר אחוז חיל כשבחלום הליל שבים אלי חזיונות ימי גורותי. הילדים צובטים את עורי וקוראים בקול גדול, "פרעוש, פרעוש..."

הפרעושים סייעו לי לערוך אבחנה פיזית חשובה ביותר — הגוף נחלק לשניים: אזורים אליהם ניתן להגיע בשיניך ובלשונך ואזורים שאינם בהישג פיך. כאשר היו הפרעושים משוטטים באזורים שאינם בהישג לשוני הייתי ממש יוצא מדעתי.

ריח חריף מריחם של הרתיעה והגועל הוא ריח החידלון. מבעד לעפעפיים המוצלים נתוודעתי לראשונה למוות. לאחד מאח?י, גור בלא שם, לא היה די כוח לפלס את דרכו אל החלב הנכסף. בשעת המרוץ אל החלב לא עמדו לנגד עיני ולנגד עיני אח?י שיקולי זולתנות. האח החלוש נותר מאחור. משנחלש, הלכו וקטנו סיכוייו לזכות במנה היומית. אמא הפסיקה להיניקו וללקקו. עלה בדעתי כי שיפור תנאי המחיה שלי נובע ממצבו העגום של אחי, ועם זאת נדהמתי לגלות כמה קל לעמוד בסבלו של הזולת כאשר תוספת החלב, תוספת המקום בחיקה של אמי ותוספת זמן האיכות תחת לשונה מסנוורים את המצפון.

"אמא, תראי," אמר יהושע, "אני חושב שאחד הגורים חולה."
אביו של יהושע בא והרים את אחי, "כן," אמר. "הוא נראה חלש מאוד, האף שלו יבש לגמרי."
"אוי," אמר יהושע, "תראה... הראש שלו נשמט..."
קלמן לא השיב.
הריח הזה נחקק בזיכרוני היטב. ריחו של סוף.

לאחר יניקת הערב, התכרבלנו מוכי לאו?ת בעומק פרוותה הסמיכה של אמי לתנומת הליל. בדממת הליל עלו והצטיירו בדמיוני חלומותי הראשונים. דדי ענק שופעים חלב המובטח בלא מאבק לי ורק לי. גם קולות היום שבו וצפו באוזני רוחי. בעת השינה התגבשה עיסת הקולות לכלל הבנה ראשונית.

באותם שבועות ראשונים שמעתי את שושנה, אמם של רוחל'ה, יהושע והרשל, משננת באוזניהם, "אל תיתנו להם שמות! אם תיתנו להם שמות תיקשרו אליהם רגשית ויהיה לכם קשה שבעתיים למסור אותם."

עניין הענקת השמות תרם לתחושתי שבני אדם וכלבים הנם בריות נבדלות. קשה היה לי להבין את הדחף האנושי העמוק לסמן כל עצם וכל ברייה בשם.

גם מטילדה, אשר זוהתה לימים כמנהלת משק הבית, נתבקשה שלא להצמיד לנו שמות. אגב, חרף עיוורון הילדות הבחנתי כי למטילדה ריח משונה ומבלבל. כלל היסוד אשר קובע כי לכל בעל חיים בכל מקום נצמד ריח של "שייך" או ריח של "בלתי–שייך", לא התקיים במטילדה. מטילדה הדיפה תערובת מעוררת תמיהה של שני הריחות.

בשלב הזה זיכו הילדים את אח?י ואותי בכינויים זמניים שלא נחשבו לשמות של ממש. אחי הבכור כונה "הגדול", אני הייתי "הלבן עם העיגול השחור סביב העין והכתם החום על החזה", וחלקנו את כרית הרביצה עם "הכלבה", "הפוזל" ו"הזה עם הזנב העקום".

ללא שם וללא יכולת לראות, היה עולם הדימויים שלי דל למדי. העובדה שזכיתי בכינוי "הלבן עם העיגול השחור סביב העין והכתם החום על החזה" לא תרמה לעיצוב תודעת הזהות שלי. מי אני? בלא שם ובלא דמות, מי ערב כי כלל יש בי ממשות? מי ערב כי אין אני אלא דמות בחלומו של כלב אחר?

בצר לי עשיתי מה שכל כלב סביר היה עושה במקומי — נבחתי.
אני נובח משמע אני קיים.

  • עוד באותו נושא:
  • אשר קרביץ

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully