דפי עדות

לפעמים קיימת אצלי מן תחושה שאנחנו חיים מיום שואה אחד למשנהו, כשבין 364 יום ל-364 יום מתגלים עוד סיפורים על בנקים שגונבים רכוש של ניצולים ומשפחות הנספים, נשמעים נאומים של מנהיגים חסרי בינה שמכחישים את מה שקרה, פוליטיקאים נעמדים מול המיקרופונים ומשתמשים בהשמדה על מנת להצדיק את דעותיהם בהווה, ושופטי כדורגל ומצביעי אירוויזיון מואשמים בתמיכה בפתרון הסופי. כל כך הרבה מלל על אירוע כל כך בלתי הגיוני, כל כך הרבה ניסיונות להבין כל כך הרבה דברים שלא ניתן להסביר, כל כך הרבה מכל כך הרבה, שנדמה שכבר לא נותר דבר בעל ערך לומר. ועם זאת, בכל יום שואה עולים למסך הקטן שורה של סרטים דוקומנטריים חדשים, שבאים להאיר את הזוועות או את תוצאותיהן והשלכותיהן באור חדש

משה צימרמן, כך נראה, הפנים היטב את העובדה שלא ממש ניתן לחדש את המבט על השואה, ובסרטו המעולה "פיצה באושוויץ" (הערב, 22:00, ערוץ 8) החליט הבמאי לוותר מראש על הניסיון, ולמרבה ההפתעה, יצא הפסדו בשכרו. הבמאי מלווה את ניצול השואה דני חנוך במסע שורשים ייחודי, חזרה אל מסלול המוות של ילדותו, יחד עם בנו שרגא (40) ובתו מירי (38), שניים שנושאים עמם את הגנים של הדור השני, אלה שחשים את הזוועה בעצמותיהם מבלי להבין אותה, אלה שמפחדים מפני שואה שנייה מבלי לדעת את הראשונה.

מירי, שמקריינת את הסרט והופכת אותו ליצירה של דור שני, מודה מלכתחילה שלא רצתה לצאת לפולין, ומתקשה להסתיר את הקשיים שעוטפים אותה בכל אחת מהתחנות, בזמן שאחיה שומר על זכות השתיקה ואביה מפזז במרץ ובחיוכים משכונת ילדותו, דרך מפגש מרגש עם משפחה פולניה שהכיר אז, ועד התחנה הסופית: אושוויץ. חנוך רוצה לשחזר את הבלתי נתפס, כשבהווה, להבדיל מהעבר, הוא בכוחות מתוגברים, עם שני ילדים, עם מולדת איתנה כגב צבאי, עם יתרון מוסרי בדמות סדרת מספרים על זרועו.

הסצנה בה שרים חנוך ויהודים פולנים את "התקווה" (כמה מהפולנים מתבלבלים במילים, אבל כוונתם מלאה אהבת הארץ) נוטע את זרעי התובנה המרכזית של הסרט – קיים פער בלתי ניתן לגישור בין האב וילדיו, בין הדור הראשון לאלה שבאו אחריו, ביניהם לבינינו. כשהם שרים את ההמנון, הם מדברים על יציאה מהגיהינום אל התגשמות כל החלומות, ולפתע מתפוגגת אווירת האכזבה, הציניות והמרמור, לקיחת המקלט המדיני כמובן מאליו שעוטפת את מדינת ישראל בשנתה השישים. זר לא יבין זאת, וכל מי שאינו ניצול הוא, במקרה הזה, זר.

בהמשך נתקל חנוך באטימות מטמטמת במשרדי מחנה ההשמדה, ומאבד לראשונה את קור רוחו המופתי, כשמשתלט עליו כעס צדקני, מהמוצדקים שבכעסים בתולדות האנושות כולה. הוא מציג לראווה את המספר שלו למזכירה הבוכייה, שמתעקשת לעקוב אחרי הנהלים ואכולת רגשות אשם על דברים שלא נטלה בהם חלק. בהמשך שני גרמנים צעירים שהגיעו לביקור היסטורי מקבלים שטיפה מחנוך על אופייה של מולדתם, בעודם מהנהנים בחוסר אונים.

המטרה של חנוך היא לבלות את הלילה באושוויץ עם ילדיו בצריף "שלו", על הדרגש "שלו". קשה לחשוב על מחזה מורבידי יותר מאשר צפייה באיש הזקן שוכב לו על חתיכת העץ, מכוסה בשכבת הדחקה שאיש כבר לא יוכל לגרד, שכבה שאיש כבר לא אמור לגרד, בעודו נוגס במשולש פיצה שהזמינה המשפחה. "אני בז למי שבוכה", הוא אומר. "מי שבוכה מת". רק שהבוז הזה הופך לחמלה כשמראים לנו את חנוך מנחם את אחיו המתייפח במסע שורשים קודם. שם על הדרגש בצריף באושוויץ מתחיל להתפרק המרקם המשפחתי העדין – משפחה שחייבים לציין שהיא הדבר התומך והמתפקד ביותר שניתן להעלות על הדעת, בהתחשב בנסיבות – והילדים מתמרדים בייאוש ומכריחים את האב לחזור לישון במלון. הוא טוען שהוא נכשל במטרת המסע, שילדיו נכשלו, כי המעגל לא נסגר. אם תצליחו לשמור על עיניים יבשות כשירוצו כתוביות הסיום תבינו גם אתם שיש מעגלים שלא נועדו להיסגר.

מנוי וגמור שכל סרט דוקומנטרי על השואה צריך לטפל בנושא בעדינות ובמודעות אין קץ, שני דברים ששמחה יעקובוביץ' וברוס ת'ורסון לא השכילו לעשות כשביימו את הסרט "לנגוח בקרנף" (שודר בשבת בערוץ 8). הבמאי יעקובוביץ', שכבר זכה במספר פרסים על סרטיו הדוקומנטריים, פנה לספר את סיפורו המשפחתי, בדגש על אביו ובן דודו, אולם ניגש למלאכה בכלים מתחכמים, שילב קליפים שטותיים ואפקטים של קומדיה זולה, והפך את סרטו ללא פחות מבלתי נסבל ובלתי ניתן לצפייה.

גם ב"פיצה באושוויץ" ההומור מושל בכיפה, אספקט חשוב מאין כמוהו בהתמודדות היומיומית עם הזוועות, אולם בעוד ששם נשמרה המסגרת המאופקת, ומה שקלטה המצלמה זרם לתוכה, ב"לנגוח בקרנף", לעומת זאת, המסגרת עצמה מבודחת. זה חבל, כי סיפורו האישי של הבמאי הוא בעל מעלות דרמטיות בלתי מבוטלות. אביו, מסתבר, נורה בחזהו בגיא ההריגה ברומניה ב-1941, אולם מפני שבדיוק אז התכווץ לבו בפעימה, נותר הכדור נטוע מילימטרים בודדים מהמטרה, וחייו ניצלו. יותר מחצי מאה עברה מאז, ובנו ניסה לכוון בסרטו שלו כדור מסוג אחר ללבבות מסוג אחר, אבל פיספס גם הוא.

כמיטב המסורת של הדוקומנטריים הבריטיים, "אושוויץ: הנאצים והפתרון הסופי" (הערב, 23:00, ערוץ 8) היא סדרה מאופקת, מהודקת, מדויקת, ורחבת יריעה. על רקע צילומים של אושוויץ מתנגנת לה מוזיקה קלאסית מלנכולית, כשקריין במבטא כבד וטון אחיד מוליך אותנו בנבכי ההיסטוריה של הפתרון הסופי, עם דגש על חלקו של אושוויץ בנושא. מי שמעדיף את מנת השואה השנתית שלו כמה שפחות אישית וכמה שיותר סטנדרטית, משימה בלתי אפשרית כשלעצמה, שיתיישב מול המסך כש"אושוויץ" משודרת.

הרגעים החזקים ביותר של הסדרה מגיעים מכיוון הראיונות של המשתתפים עצמם במעשי הרצח. אנשי אס.אס לשעבר יושבים מול המצלמה, ובדיבור לקוני ומבט חלול מספרים על חלקם בהוצאות להורג. אחד מהם, בתשובה לשאלה מה הרגיש כשלחץ על ההדק שוב ושוב, מסביר שעשה זאת "ללא רגש ומחשבה, בגלל שנאתי העצומה ליהודים". כאן האיפוק הבריטי נסדק, והמראיינת מקשה. "אני מודה שהחשיבה שלי לא הייתה מוצדקת", אומר הרוצח לשעבר, ומיד מתפנה למצוא צידוקים למעשיו, "החוויות שלי בילדותי בחווה, מה שהיהודים עשו לנו, זה משהו שלא היה משתנה לעולם. בזה אני מאמין בצורה מוחלטת". הדוקומנטרי בנוי במיוחד עבור אלה מכם שמתקשים להתמודד עם מנות גדושות מדי של כנות שכזו, שכן מיד שב לו הקריין לסקירתו ההיסטורית, וקצב הנשימות מסתדר.

בפרק הראשון בולטים בחסרונם ניצולי השואה היהודים, אולם בהמשך גם הם מקבלים זמן מסך. הציטוט המשמעותי ביותר מגיע מאחד העצורים הסובייטים, שמתאר את החוויה שלו כך: "מוות, מוות, מוות. מוות בבוקר, מוות בערב, מוות באחר הצהריים. חיינו עם המוות". ולפעמים נדמה שגם אנחנו, דור שני או שלישי, חיים עם המוות בין 364 יום ל-364.