שואה שלי

שוב אני אובדת מול ההיצע הטלוויזיוני של ערב יום השואה. שום דבר לא מתחבר לי, לא הנאום של אולמרט בטקס הממלכתי ולא המשחק של חצי גמר ליגת האלופות. אני מתחילה לצפות בעוד סרט תיעודי בו מסופר איך ילדים יהודים ניצלו בעזרתו של איזה נוצרי רחמן ושוב בורחת. 25 שנים אני חיה, 25 שנים אני יהודיה ואזרחית מדינת ישראל, ועדיין לא ממש ברור לי מה אני אמורה לעשות בערב יום השואה. מה אני צריכה לראות בטלוויזיה, איזה טקס אני אמורה לפקוד ובעיקר מה בדיוק אני אמורה להרגיש.

בערוץ 10 יתחיל מיד הסרט "הפסנתרן" ואני ממהרת לכבות את הטלוויזיה. אם יכולתי לחסום את הערוץ עד ל"הישרדות" – זה מה שהייתי עושה. את "הפסנתן" ראיתי מזמן בקולנוע, וזה הספיק לי. גם סבתא שלי ראתה את "הפסנתרן", ולא דיברה שבוע ימים. סבתא אידה, בת 85, ניצולת מחנה הריכוז אושוויץ, רכשה בכספי הפיצויים כרטיס לסרט כי היא מאוד אוהבת מוזיקה קלאסית ומנוייה של הפילהרמונית. היא הלכה במיוחד לראות את "הפסנתרן" כיוון שהסיקה לפי הכותר שמדובר בסרט מוזיקלי שבמרכזו עומד פסנתרן. היא בטח לא חשבה שתאלץ לראות את הזוועות האישיות שלה, אותן מעולם לא יכלה לתאר במילים וודאי התאמצה בכל מאודה למחוק אותן כדי להמשיך לחיות, מוקרנות על מסך גדול בקניון חולון, כשלצידה נערים ונערות אוכלים פופקורן, מגיבים באנחות אימה למול חייה שהוסרטו ועוד מזילים עליהם דמעה. מזל שהיום היחידי שבו הטלוויזיה של סבתא אידה דוממת הוא יום השואה.

לא ברור לי מתי התגבשה הזהות השואתית שלי, אבל לא פעם עברה בראשי המחשבה שהשואה עוברת אצלנו בגנים, השואה כמהות, המקום שממנו הכל התחיל ובו הכל יסתיים. מאז ומתמיד ידעתי שיש שואה ואף אחד לא לימד אותי את המילה "אושוויץ". ההיסטוריה המשפחתית שלי לא הגיעה מהחוץ, היא זורמת בעורקיי. בילדותי ונערותי כעסתי על יום השואה. חשבתי שהשואה היא הסיפור הפרטי שלי, שהיא המשפחה שלי, שלאף זר אין את הזכות לפלוש לתוכה, לדלות ממנה את הכותרות המרעישות ולהפוך אותן להירואיות, מזעזעות או מעוררות רחמים. חשבתי שהעמידה בזמן הצפירה היא כפוייה ולא הוגנת כלפיי. הרי לאף מורה בבית ספר אין זכות לצוות עלי לחשוב במשך זמן קצוב וסימלי על השואה, שתמיד מרחפת מעלי, ולא מתוך בחירה. גם לא חשבתי שזה ראוי שהילד שמשמאלי, שסביו נולדו בארץ, יקח בעלות על השואה שלי ויאמין שהוא יכול, במשך דקה או דקותיים שרירותיות בשנה, להרגיש כאב דומה לכאב של סבי וסבתי, ושל אבי וגם לכאבי שלי.

בעשר וחצי ישודר בערוץ הסרטים של הוט "להציל את טוראי ריאן", אולי בגלל שעלילתו מתקשרת איכשהו למלחמת העולם השניה. אולי אתחיל לראות אותו. מיותר לציין שכשבגרתי הגישה שלי השתנתה, ובעיקר הבנתי שהשואה שלי היא לא השואה של כולנו, של העם היהודי. גם הצלחתי להיפטר מרגשות האשם והפסקתי לנסות ולהבין למה דווקא ביום השואה יש לי צורך עז לאכול הרבה, ולקנות הרבה בגדים, ולהשאיר את כל האורות בבית דולקים, ולצפות ב"אמריקן איידול" במקום ב"הפסנתרן" של פולנסקי. כנראה שגם מחר, בזמן הצפירה, לא אחשוב על השואה. לא אחשוב על כלום. לי יש את השואה שלי, היומיומית, הלא רצונית, הנטפלת, המכאיבה והלא נשלטת. וגם יש לי מזל קטן מעבר למזל הגדול והידוע: יש לי יום אחד בשנה שבו אין לי שואה, ואין ספק שזה אירוני שהיום הזה תמיד נופל על יום השואה. מזל שיש את יום השואה.