פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מנצל את התהילה: האלבום המוזר והנפלא של אלכס טרנר

      אולי רק אלכס טרנר מהארקטיק מאנקיז יכול להרשות לעצמו להרים פרוייקט כמו הלאסט שאדו פאפטס, אבל יצא כל כך טוב שלמי אכפת. דנה קסלר פופית

      לפני חודש וחצי כתבתי פה על "The Age of the Understatement", הסינגל הראשון של The Last Shadow Puppets, פרויקט הצד של אלכס טרנר מהארקטיק מאנקיז. את הלאסט שאדו פאפטס הקים טרנר ביחד עם חברו מיילס קיין, סולן להקת אינדי חדשה בשם The Rascals, שהיה קודם בלהקה בשם The Little Flames שחיממו את המאנקיז.

      בזמנו ניסיתי לנבא את תוכן האלבום העתידי של הצמד על סמך הסינגל הזה. ידעתי שהרעיון של טרנר וקיין היה להקים פרויקט המבוסס על אהבתם המשותפת לסקוט ווקר וברט באכאראך, ולכתוב שירי פופ קלאסיים ומתוזמרים עם שפע של דרמה, כלי נשיפה וכלי מיתר. ידעתי שלמטרה זו גויסו המפיק ג'יימס פורד מסימיאן מובייל דיסקו, שהפיק גם את האלבום השני של הארקטיק מאנקיז, ואוואן פאלט הקנדי מ- Final Fantasy(שגם מנגן עם Arcade Fire) שהופקד כאן על 22 נגנים מה"לונדון מטרופוליטן אורקסטרה". אבל ידעתי גם שאי אפשר לשפוט אלבום שלם על פי שיר אחד.

      בהתבסס על לא מעט חתולים בשקים שקניתי בעקבות סינגלים מבטיחים השתדלתי להנמיך ציפיות. בינינו, אחת הסיבות שמיהרתי לכתוב על הסינגל הייתה כי חששתי שכשיגיע האלבום השלם ייצא לי החשק. אבל עכשיו יצא האלבום השלם, שגם הוא נקרא "The Age of the Understatement". כצפוי הוא נכנס הישר למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, אבל אם לא הייתי מתאהבת בו עד מעל לראש, לא הייתי טורחת לכתוב על הלאסט שאדו פאפטס שוב אחרי זמן כל כך קצר.

      מופע החבובות

      הדבר הראשון שצריך להגיד על האלבום זה שהוא לא נשמע כמו שום דבר שעושים היום (הכי קרוב זה ריצ'רד הולי, בן עירו של טרנר). האתוס העומד מאחוריו לא סתם שייך לתקופה אחרת, אלא לעידן אחר, שממש לא היה עידן לשון המעטה. אם כבר, עידן הבומבסטיות, בו נשים היו לובשות שמלות ערב, גברים היו מחזרים ולמילים כמו אלגנטיות ואטיקט הייתה משמעות. הלאסט שאדו פאפטס משלבים באלבום הזה את הרומנטיקה הטראגית של הסמיתס עם ההרואיות הסינמטית של מוזיקת מערבוני הספגטי. הם לוקחים מהמלכותיות של פסקולי ג'יימס בונד המוקדמים ומהרצינות התהומית של ז'אק ברל. אולי פה ושם הם קצת מגזימים - "Separate And Ever Deadly" נשמע כמו משהו שמארק אלמונד צריך לשיר באיזה מיוזיקל קאמפי על במות ברודוויי - אבל זה באמת לא נורא.

      היסטורית החל הרוק לפלרטט עם העושר המוזיקלי של המוזיקה הקלאסית בשנות השישים, אז החלו אמני רוק שעייפו מהפורמט המינימליסטי של גיטרה-באס-תופים-קלידים לפטם את הסאונד שלהם בכלי נגינה קלאסיים ועיבודים תזמורתיים שיעניקו למוזיקה שלהם יותר נפח. המעבדים המוזיקליים שעבדו בתעשיית הפופ בעשורים הראשונים של המאה הקודמת ואיבדו את פרנסתם עם הולדת הרוק, שמחו, מן הסתם, לעזור. עם המצאת הסינתיסייזר הרעיון של להעסיק תזמורת שלמה בשביל שיר פופ נזנח לחלוטין, אך בניינטיז חזרו זרמים מסוימים של הרוק האלטרנטיבי למחוזות הצ'יימבר-פופ או הבארוק-פופ.

      הלאסט שאדו פאפטס הם כמובן לא להקת האינדי הבריטית הראשונה שחשקה בסאונד גדול ועשיר והיא גם לא להקת האינדי הבריטית הראשונה שהתאהבה בסקוט ווקר. גם סווייד, מארק אלמונד, הטינדרסטיקס, ה- Divine Comedyוכמובן פאלפ הושפעו מאלבומי הסולו המתוזמרים אותם הוציא ווקר בסוף הסיקסיטז, אחרי שפרץ בתור אליל הבנות הבלונדיני מה-Walker Brothers ולפני שהפך לאוונגרדיסט אקסצנטרי שמרביץ לנתחי בשר בשם האמנות.

      כל אחד מהאמנים האלה מן הסתם לקח את ההשפעה של ווקר לכיוון אחר. פאלפ לקחו אותה רחוק במיוחד כשעירבבו את התיאטרליות הדרמטית שלו עם דיסקו טראשי וניצלו אותה למטרות סרקסטיות. במוזיקה של הלאסט שאדו פאפטס, לעומת זאת, אין טיפה של ציניות, אבל מה שהם עושים עם מה שהם למדו מווקר הוא לא פחות מקורי.

      ילדי הצל

      אחד הדברים המרשימים באלבום זאת הדרך בה הלאסט שאדו פאפטס מתייחסים לפופ הסימפוני של הסיקסטיז מבלי לנסות לחקות אותו. גם אם הלחנים הגרנדיוזיים והעיבודים מלאי ההוד וההדר לקוחים מהפופ של סקוט ווקר, דאסטי ספרינגפילד, שירלי באסי או בארי ריאן ומפסקולי סרטים של ג'ון בארי או אניו מוריקונה, "The Age of the Understatement" הוא לא אלבום רטרו. כששומעים אותו אי אפשר לטעות ולחשוב שמדובר באלבום מהסיקסטיז.

      לאורך כל האלבום נשארים טרנר וקיין נאמנים לעצמם ולקונבנציות פופ ואפילו רוקנ'רול עכשוויות. ראשית, על אף הפומפוזיות, מרבית השירים קצרצרים, רבים מהם בכלל לא מגיעים לשלוש דקות, וכמה מהם הם שירי רוקנ'רול אנרגטיים שהיו יכולים לשבת באלבום של הארקטיק מאנקיז אם היו מפשיטים אותם מהעיבוד התזמורתי ומשנים להם את המילים. במקום סיפורים קטנים על הטיפוסים שרואים בבילוי יום שישי בשפילד, עוסק טרנר הפעם בתמות כמו חיזור, תשוקה ופיתוי. הוא רק בן 22 וכבר יודע דבר או שניים על המשחקים הממכרים שבינו לבינה. אולי הוא למד עליהם באיזה סרט מהסיקסטיז.

      חוץ מזה, ישנו הניגוד המוחלט בין הבומבסטיות של המוזיקה לבין קולו של טרנר (ושל קיין, שנשמע בדיוק כמוהו). על פניו השירים הגדולים מהחיים דורשים זמר גדול, עם קול בריטון עמוק אך קטיפתי, או לפחות זמר עם פאתוס של שאנסונר צרפתי. לטרנר אין אף אחד מהדברים האלה – יש לו קול חצץ נערי עם מבטא שפילדי כבד, ועם זה הוא ינצח. טוב, לאור העובדה שזה הקול הכי מזוהה כיום באנגליה, זאת חכמה די קטנה.

      כמובן שאפשר להיות ציניים לגבי כל העניין. אם להקה אלמונית הייתה עושה מה שהלאסט שאדו פאפטס עושים זה היה נחשב לצעד אמיץ, אבל ברגע שמי שחתום על האלבום הזה הוא אלכס טרנר זה כבר עניין אחר. בייחוד לאור העובדה שאת הכיוונים המוזיקליים הרדיקליים שלו הוא בחר לבטא במסגרת פרויקט צד, כך שגם אם העולם ישנא את הלאסט שאדו פאפטס זה לא אמור לפגוע במכירות של האלבום הבא של המאנקיז.

      ה"אן.אם.אי" השוו את כל העניין לזכייה בלוטו. כאילו טרנר זכה בלוטו של תעשיית המוזיקה והוא יכול לעשות מה שבזין שלו, אז הוא לקח את החבר שלו מיילס קיין, הזמין תזמורת של 22 נגנים בטייק-אוויי וקפץ לצרפת להקליט אלבום בן חצי שעה א-לה סקוט ווקר. אפשר להסתכל על זה ככה, אבל היי – אם מה שטרנר עשה בזמן החופשה החלומית שלו בצרפת זה לכתוב שיר כמו "Standing Next To Me", אז אין לי טענות.

      דה לאסט שאדו פאפטס, "The Age of the Understatement" (דומינו)