הראיון עם פתיל היה מלכתחילה פרדוקס: קצת קשה לכתוב כתבת היכרות עם אחד האמנים היותר ותיקים בסצנה האלטרנטיבית. כבר 15 שנים שפתיל (31) יוצר אינדסטריאל גותי עם אלמנטים פופיים מובהקים בארץ ובאירופה, ו-15 שנים שהוא פחות או יותר באותו מעמד: אלמוני כמו בר רפאלי בגיל 45. ולא שהאלמוניות הזו הפריע לו לעבוד. עשרה אלבומים הוציא פתיל במהלך הקריירה שלו (ביניהם שלושה עם ההרכב "ניסוי כושל"), מיקסס עשרות קטעים, הופיע באירופה ואף ערך אוסף אינדסטריאל ישראלי לקראת הופעתה של אגדת האינדסטריאל הגרמנית dash ich בישראל. ב-2005 הוציא פתיל אלבום בגרמניה ונדמה היה שיהיה בסדר. אז זהו, שלא.
אחרי הפתיחה שכללה הסבר שלקרוא לו תמציתי יהיה הגדרה מחדש של המונח אנדרסטייטמנט בנוגע לבחירה בשם "פתיל" (זה פשוט השם שאני ואח שלי מצאנו אחרי שהמוזיקה השתלטה על החיים שלי"), עברנו לשוחח על "loki", יצירתו השאפתנית והאחרונה של פתיל. שאפתנית כיוון שהיא כוללת 18 קטעים מקוריים מופקים באופן מרהיב ומלווים באתר שאפתני, סרטוני הדרכה, טקסטים, פרשנות לכל שיר וגם אלבום רמיקסים. ואחרונה כי זוהי באמת יצירתו האחרונה של פתיל: "זהו, נגמר לי הכסף שאני יכול לזרוק על מוזיקה", הוא אומר. "אם אני לא מביא כסף עכשיו, זורקים אותי מהבית. כל תקופת העבודה על האלבום לא עבדתי, פשוט כי לא היה זמן, והסרטונים והחלקים הנלווים זה עוד החלק הקל: לכתוב את כל הקטעים, לבדוק שאתה לא חוזר על עצמך, ליצור קונספט זה העסיק אותי 24/7. אבל יש לי תואר במחשבים, נלך, נמצא משהו".
פתיל קצר
בעודי מתאושש מראיון ההיכרות שהפך במהירות האור לראיון פרישה, ניסיתי איכשהו לברר מדוע. המונולוג שהשמיע פתיל בתגובה, הוא מונולוג פוטנציאלי של כמעט כל אמן אלטרנטיבי שני בישראל, ואני מודה שזה קצת הפחיד אותי: "על האלבום הזה, שנתתי בו הכל", אומר פתיל על "loki", "קיבלתי תגובות רק מדי ג'יים או עורכי מגזינים ולא מאנשים או קהל. אין שום קהל כאן יש רק אנשים של תעשייה וזהו. תמיד אנשים אומרים 'אם הייתי לוקח את הדברים עד הסוף', או 'יום אחד אני אעשה את זה כמו שאני אוהב' לי לא יהיה את זה, כי כבר עשיתי את זה ועכשיו אין לי שום ספקות שאני צריך להפסיק. אחרי שהאלבום לא הגיע לאנשים אין לי שום עניין בלהשמיע לאנשים עוד יצירות, וגם אם יהיה לי עוד כסף אני לא אעשה את זה. אין לי מה להגיד יותר, וזה לא שאני נכשלתי, מה שנכשל זה כל הקונספט של לעשות אמנות אלטרנטיבית בישראל. אין למי לתת אותה, בין אם היא כן טובה או לא טובה. זה פשוט לא מעניין אף אחד, אז בשביל מה שאבזבז את הכסף? אם אנשים רוצים את הזבל שלהם, שייקחו את הזבל שלהם".
- אתה לא מאמין בליצור לשם היצירה? להוציא שיר כי הוא בוער בך?
"כל ההבדל בין אמנות לרעיון, הוא שהאמנות יוצרת קומוניקציה בין הרעיון לקהל. כי אם יש לך שיר ואתה לא משמיע אותו, אז למה זה משנה שיש לך שיר? אבל אין אף אחד שישמע אותו. אין לך למי לתת את זה, אז בשביל מה לעשות את זה? אני לא אמן כדי להגיד ש'אני אמן ואני מתחבר ל...', לא סובל כאלו".
אפשר היה לפטור את האפיזודה הזו בחיי התרבות כעוד אמן שנכשל וחזר להיי-טק, אלמלא באמת היה פתיל אמן מסקרן ומעניין, בדיוק מהסוג שחסר לאלטרנטיבה הישראלית בכמה היבטים: יצירתיות, מקוריות, כריזמה וכן, מעט פסיכיות בריאה. אלא שמסתבר שהסצנה המקומית, זו שהיתה אמורה לקבל את פתיל בזרועות פתוחות, אשמה לא מעט בשיקולים שלו לפרישה: "הכי מוזר זה שדברים מהאלבום האחרון שלי רק קוואמי השמיע בגלגל"צ", הוא מספר. "אף אחד אחר לא השמיע אותי, ואני יכול לשער שזה רק בגלל עניינים של אגו ותחרותיות של גמדים, כי הכרתי את כולם. אני לא אדם שאוהב להתחנחן ולהתחבר, אבל כשכבר ביקשתי ממישהו שיעשה משהו עם האלבום, אז הוא אמר לי "זה לא אתי". נו באמת, זה לא אתי, לא רבקה וגם לא חמוטל. הכי מוזר זה שחשבתי שאחרי שארגנתי את אוסף האינדאסטריאל הישראלי, דווקא התחבבתי על האנשים שם. מסתבר שלא".
ליצור באירופה פתיל כבר לא יחזור. הוא לא אהב את איך שהגרמנים מנסים לרדד את המוזיקה שלו וגם לא את העובדה שהם לא מדברים אנגלית, ו"רוב הזמן הם פשוט מדברים עליך מאחורי הגב ואתה לא מבין", כמו שהוא מספר. גם לארצות הברית, שם התעניינו באלבומו האחרון, הוא לא יגיע. מבחינתו אפשר להכניס את התקופה הזו לקפסולת זמן ולהעיף בבעיטה לכיוון המאדים. אני אומר לו שבעיני זה סוג של משל די משעשע בעצב שלו על המוזיקה האלטרנטיבית הישראלית. הוא עונה מחויך ואומר שאולי, אם הדיסקים למכירה באתר יניבו איזשהו סכום, ייתכן ויחזור ליצור. "אבל לא נראה לי", הוא מסיים. לפעמים, אקלים היצירה המקומי של שנות האלפיים נותן את התחושה של תזוזה תמידית ואפילו מוצלחת "אבל לא נראה לי" הוא הכאפה המצלצלת באגו שכולנו צריכים כדי להבין עד כמה כל הגיטרות והדיסטורשנים תלויים על חוט דק משערה. את זה פתיל כבר הבין.