עם הזין בחוץ

החבר של השותפה שלי לדירה לשעבר (לפני חמש שנים בערך) החליט בגיל 25 שהוא חייב, אבל פשוט חייב לעצמו, את הטיול של אחרי הצבא. לא הועילו כל התחנונים שלה, כל דברי השכנוע של ההורים והחברים, כי הוא מעולם לא שירת בצבא, כך שהוא פטור מהעניין – החבר המניאק הזה הבטיח את זה לעצמו. ארז תרמיל, פנקס חיסונים וחבילת קונדומים ויצא לדרום אמריקה. "שלושה, ארבעה חודשים, גג שנה וחצי", הוא נשבע. ולא שכח להזכיר, "אם מתחשק לך, את יכולה לחכות לי". היא איחלה לו בתשובה אבעבועות שחורות ושלחה אותו לדרכו. יומיים לאחר מכן כבר הפכה דירת שלושת החדרים בנורדאו למקום עלייה לרגל לכל הגברים במתחם בזל. "עלאק לחכות לו..", הפטירה, כשפתחה את הדלת בתחתונים וגופיה לעוד מוביל של "מי עדן".

"עלאק לחכות להם...", הפטרתי גם אני בסוף העונה האחרונה של "הבית הלבן". המנהג המוזר של הכבלים למתוח את תקופת ההמתנה בין סיום עונה לתחילתה של אחותה לשלושה, ארבע חודשים, גג שנה וחצי, הוא מהמנהגים המכוערים של ברוני השידור בתשלום מופקע. אבל הם, בדיוק כמו החבר המניאק של השותפה שלי, יודעים עלינו משהו שאנחנו מכחישים בתוקף: אנחנו שרמוטות של אהבה, ג'אנקים של סדרות טלוויזיה, גם במחיר של ביזוי כבודנו כצופים וכלקוחות. תנו לנו עוד מנה של ג'וש לוריד, עוד שאיפה אחת קטנה מהסאם סיבורן שלנו, ונאמר "אמן". גם בשידור החוזר השביעי.

"הבית הלבן" השאירה אותנו עם החוטיני למטה, מטפטפים, בסיום העונה שעברה. רדיקלים ימנים טמנו מארב לפמליית הנשיא ביציאה מערב שאלות ותשובות באוניברסיטה של זואי (באריזת חטיף המיני לצ'לסי) וריססו לכל עבר. TO BE CONTINUED בעונה הבאה. אחושרמוטה נחכה לעונה הבאה. אנחנו עוברים ל"בנות גילמור" או ל"חוק וסדר" בערוץ הראשון. אבל הנה, סוף כל דבר, אפילו טיול לדרום אמריקה, להסתיים, ו"הבית הלבן" שבה ממורקת וסקסית מתמיד לעונה השנייה. אני יכול להבטיח לכם שההמתנה השתלמה. פרק הפתיחה של העונה השיניה מבטיח וגם מקיים. שובר את הלב (ג'וש מחוסר הכרה) ומעורר ערגונות (האם תבוא מרלי מטלין לסעוד אותו על מיטתו? האם שם, בקומא, יתוודה על אהבתו?).

נסיון ההתנקשות כוון, מן הסתם, לעבר צ'ארלי יאנג, הסאנג'ר של הנשיא וחברה של זואי. הוא שחור והיא כוסית ג'ינג'ית, זה לא מצטלם טוב בבטאון של ה-KKK. סי ג'י, דוברת הבית הלבן, מתפקדת גרוע תחת לחץ, כדרכה, ליאו מנסה לא להתפרק תחת עול הזוגיות הקורסת, וטובי ממשיך לצטט מהגמרא בכל פעם שצצה בעיה מוסרית. "הבית הלבן" היא – עד לשובה של "הסופראנוס", האקסית המהפנטת עם גינוני השרמוטה – ספינת הדגל של ערוץ 3, לפחות באגף הסדרות הזרות, וככזאת היא לא מאכזבת לרגע. התזמון המדויק, העלילות המצטלבות, הדרמה לצד הקושיות המוסריות, המשחק הסביר בהחלט, הכתיבה המשכנעת של אארון סורקין, כמו גם הליווי שלו אירועים חדשותיים, הופכים את "הבית הלבן" לחמישים הדקות הכי משתלמות בהתקשרות החוזית שלי עם מת"ב.

אבל, וכאן מגיע אבל בינוני בגודלו: עם כל הטררם על שובה של הסדרה, קשה שלא להוריד לכבלים נקודות על חוש התזמון המחורבן שלהם. העונה השלישית – עם ההתכתבות המיוחדת עם אירועי ה- 11 בספטמבר – יצאה לדרך באמריקה, ואנו נזכה לראות על מה המהומה רק שלושה, ארבעה חודשים, מקסימום שנה וחצי לאחר תום העונה השנייה המשודרת אצלנו. בטח אז כבר יצטרך הנשיא ברטלאט לסוגיית טיפול במלחמה הגרעינית בין פקיסטן לסין, אבל אנחנו עדיין נהיה תקועים בעבר, כמו אותו אידיוט שמכוון את השעון שלו עשר דקות קדימה, מרמה את עצמו על מנת לא לאחר.

אני חייב לכם את סיום הסיפור. המניאק חזר כעבור שמונה חודשים בערך. יום לפני שובו לארץ היא עדיין שרפה תמונות שלו בכיור, אבל כשהגיעה השעה היא ביקשה ממני 30 ש"ח ושאלה איפה התחנה הכי קרובה של 222, הישיר לבן-גוריון. עוד באותו לילה היא הראתה לו מה זה לשבור לה את הלב לרסיסים, והיום הם נשואים פלוס 2. בקרוב אצלכם.