יתום נולד

שכול הוא הדבר היחיד שעדיין מייצר כאן סולידריות, אז החליטו להשתמש גם בו כדי לקדם מכירות. ניב הדס מבקש שתעזבו את האבל בשקט

ניב הדס
05/05/2008

מי שפתח את גיליון חג הפסח של ידיעות אחרונות והביט בעמוד האחורי, לא יכל להתעלם מהכותרת הכמעט-פורנוגרפית, "כוכבת בשבילו", שהתנוססה כמו תערובת מוכתמת של דם וגלוס – שילוב של פונט כחול זרחני וזוהר עם ניקוד אדום – על העמוד האחורי. "עמית פרקש, אחותו של הטייס תם פרקש ז"ל" הוסיפה כותרת המשנה, "תככב בגרסה העברית של המחזמר 'High School ,Musical'", כשאליה צמודה תמונת יחסי ציבור של הכוכבים הצעירים המיועדים.

על פניו, קשה לחשוב על צעד ציני יותר לקידום אירוע תרבותי (בהנחה שאפשר לקרוא ל"היי סקול מיוזיקל" אירוע תרבותי מבלי לחטוף תביעה ייצוגית מקוראי וואלה! תרבות), מאשר יצירת הקשר בינו ובין השכול, הטאבו האחרון שנותר בישראל 2008, של אחד ממשתתפיו. קשה שלא לדמיין את השיחה שהתנהלה בין היחצ"ן של דיסני לבין הכתב רז שכניק, ובו הועלה הפרט הפיקנטי כי עמית פרקש היא חברה במשפחת השכול, ולא סתם עם איזה בן דוד שני שהלך בפיגוע, או נפל בתעלה, אלא אחות – קרבה מדרגה ראשונה! – ועוד של טייס, ועוד של אחד שנהרג במלחמת לבנון השנייה שנכון לכתיבת שורות אלו היא, עדיין, גם הפצע הטרי ביותר בחתך המוגלה הישראלי. לצדה, כך וודאי הוסיף היחצ"ן, יככבו אמיר פיי גוטמן ואיזה בוגר "נולד לרקוד". מעניין אם ההזמנה למסיבת ההשקה בוויסקי א-גו-גו כבר בדרך למערכת.

הסיפור הזה היה יכול להיות מבחיל במיוחד, אילולא שדרוג מעמדם של חברים נבחרים במשפחת השכול לא היה כה מתבקש. השכול הוא האלמנט האחרון שמייצר בישראל סולידריות מקיר לקיר, ואת אותה תחושת שותפות גורל שנדמה שפעם היתה כאן, אולם נראית יותר ויותר כאגדה אורבנית רחוקה. השכול, כמקדם ההזדהות הטוטאלי האחרון במדינה שבה דוברים, יועצים תקשורתיים ומשרדי יחסי ציבור מכתיבים את סדר היום, הפך לתכונה בעלת איכויות יחצ"ניות יקרות. התכונות האלה הפכו את עמית פרקש – ילדה מוכשרת שבטח היינו מחבבים באודישנים של תכנית ריאליטי כלשהי – כמו גם את קרנית גולדווסר ונועם שליט, לאנשי חברה.

זוהי כמובן לא אשמתם של חברי המשפחות השכולות ומשפחות הנעדרים. גם כאן – בדיוק כמו במקרה של המלחמות שפרצו בשם בניהן – הם קורבנות פרטיים שמנוצלים במישור הלאומי. סימבולים של מאבק של מדינה שלמה, שממלאים חלל שהרבה יותר מאשר הוא מלמד עליהם, מלמד על מצבה של ישראל החוגגת 60. לא עוד תמי ארד ומנואלה דבירי, שהביטוי התקשורתי שלהן נועד לשרת מטרה מוגדרת בלבד, אלא התגייסות תקשורתית שממלאת צורך שהוא הרבה מעבר למודעות כלפי החזרתם של החיילים השבויים, או מחאה על מלחמות שווא; ראיונות מציצניים, הרמת קול צעקה במסדרונות האו"ם שתועדה בסגנון כמעט גיא פינסי ועכשיו, לתפארת 60 שנות עצמאות, קידומו של מחזמר לבית דיסני.

מאז ומתמיד – וביתר שאת בשנים שאחרי מלחמות – היה יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (ונפגעי פעולות הטרור) מעין יום כיפור חילוני. יום של חשבון נפש עבור אלו שהותכו יחדיו לכדי אותו מגש כסף. תעמדו בצפירה בימים שלישי ורביעי. תדליקו נר, תשאו תפילה או תלכו לחלוק כבוד בבתי העלמין והאנדרטאות. רק הפסיקו לנכס את האבל של מי שאיבדו כבר הרבה יותר מדי עבור המטרה של כולנו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully