יש מעט מאוד דברים ששווה לחכות בשבילם 11 שנים. קחו רגע ונסו למנות לעצמכם. ובכל זאת, מאז אלבום האולפן האחרון של פורטיסהד, העולם המשיך להמתין בסבלנות. כמעט מדי שנה נפוצה שמועה שהנה, בשנה הבאה זה קורה. מדי פעם דלפו לאינטרנט גרסאות מזויפות של אותו אלבום מצופה (שהתגלו בסוף כאלבומים מיותרים של הרכבי דור שלישי חקיינים, כמו הוברפוניק, מורצ'יבה וכן הלאה). אולם למרות אפקט ה"זאב זאב", למרות שככל שנקפו השנים נדמה היה שאלבום חדש של פורטיסהד יגיע רק על חמור לבן, למרות שהעולם השתנה, האקלים המוזיקלי התהפך והמילניום התחלף, למרות שנראה שלאף אחד כבר לא אכפת מה עושים טריקי ו(מה שנשאר מ)מאסיב אטאק, למרות כל אלה, המחשבה על אלבום חדש של פורטיסהד המשיכה להצית את הדמיון של חובבי מוזיקה בכל העולם.
לפני כמעט חודשיים ההמתנה הגיע לסיומה. הפעם דלף לרשת הדבר האמיתי - אי אפשר לטעות בקול של בת' גיבונס, בגיטרה של אדריאן אטלי וב...רגע, איפה הביטים של ג'ף בארו? וזה לא הדבר היחיד שהיה מוזר. הבלוגים התפקעו משאלות שרק הוסיפו על המסתורין - מה פשר ההקלטה בפורטוגזית שפותחת את האלבום? (מדריך קפוארה ברזילאי שגר בבריסטול), האם השיר הראשון נקטע בגלל עותק פגום שדלף? (לא, כך הוא אמור להישמע) למה נבחר "Machine Gun" הקשה להיות השיר הראשון שנחשף מתוך האלבום? (פורטיסהד לא בעניין של חנופה).
דור שלוש
סדרת ראיונות חגיגיים שהעניקו בארו ואטלי (גיבונס עדיין משחקת את הקשה להשגה), כמו גם הגעתו של עותק רשמי של האלבום מחברת התקליטים, סייעו לפזר חלק מהערפל. אבל רק חלק, כי האזנה לאלבום תשאיר אתכם בטריטוריה לא ממופה, הרגליים מחפשות נקודות אחיזה על קרקע לא מוכרת. בהתחלה פני השטח הנוקשים והאפלים מרתיעים - פורטיסהד, כך נדמה, הבטיחו לעצמם לא לגמור שוב כמוזיקת רקע לבתי קפה ופרומואים טלוויזיונים, והיו נחושים להתרחק מהצליל של שני האלבומים הראשונים. וכך, הביטים המסומפלים, הסקראצ'ים- בעצם כל התייחסות להיפ-הופ, שהיתה קריטית להגדרת הצליל של פורטיסהד, והפכה אותה גם למקור השראה יוצא דופן עבור מפיקי היפ הופ חשובים (RZA וטימבהלנד סימפלו את פורטיסהד, נותנים אישור לבחורים הלבנים מבריסטול שהם כנראה עשו משהו נכון) - נעלמו כמעט ללא סימן. במקומם נכנסו תופים וכלי הקשה חיים, עמומים ומונוטוניים בדרך כלל, כמו מתופף גרמני מזוקן שמכה על עורות מתוחים בבית של השכנים הארטיסטים שלכם. הגוונים המתפנקים, המאנפפים, הג'אזיים של בת' גיבונס דופקים גם הם נפקדות, והיא מופיעה כאן על תקן אשה על סף התמוטטות עצבים,מאיצה בזמן שיא מיבבה קולנית לזעקה חרישית.
ועם כל השינויים הברורים בין פורטיסהד של פעם לזו של היום, עדיין אפשר לשמוע הרבה מהמשותף. האיכויות הסינמטיות האפלות השתמרו, ואפילו העמיקו - חלק מהקטעים נשמעים כמו פסקול לסרט אירופאי מתחילת הסבנטיז. שירים מסוימים כאן ("Hunter", "Magic doors") מזכירים את הצליל של פעם, ומספקים למעריצים ישנים נקודות כניסה רכות אל תוך עולם הצלילים החדש והנוקשה שמאכלס את "Third". ועם כל הסודות, והמוזיקה שמשאירה אותך כל הזמן עם תחושה של מתח לא פתור, המפתח היחיד לפענח את הקאמבק - אולי כאן דווקא מתאים יותר המונח "הביאה השנייה" - של פורטיסהד טמון בזמן, בסבלנות שתוכלו לגלות עד שכל הקטעים יפתחו בפניכם ויגלו את היופי השברירי שאצור בתוכם. אם תתנו לו זמן, גם אתם לא תבינו איך אחרי 14 שנים, פורטיסהד הצליחו לעשות שוב מה שכמעט כל להקה אחרת לא מצליחה אפילו פעם אחת - ליצור תקליט של מוזיקה מרגשת שלא נשמע כמו שום דבר אחר שהיה לפניו.
פורטיסהד, "Third" (הליקון, Island)