פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אין מנחש בטוטו

      גם בטוטובל זאב נחמה הוא אגדת פופ מפוספסת, והמפסידים האמיתיים הם אנחנו. עינב שיף מחפש קצת דינרוס

      זיגזוגים רבים ועשרות אניגמות ידעה המוזיקה הישראלית, אבל קשה לחשוב על דוגמא קיצונית יותר מהסיפור של אתניקס, ובעצם של הפנים האמיתיות שלה: זאב נחמה ותמיר קליסקי. אלבום הבכורה של "טוטובל", הלהקה שהיא בעצם המשכה של אתניקס (עם יורם פויזנר וגל הדני) באמצעים אחרים וללא קליסקי (וגיל אלון), מאפשרת לנתח, שוב, את מי שבעיני הוא דמות חשובה בהרבה מקליסקי. למה? כי זאב נחמה הוא השפתיים השרות, הידיים שחצי מלחינות ובנוסף וגם החשוב מכל, הידיים שכותבות. בין תחתית הבור של "BMV שחורה" להתעלות של "חברון", זאב נחמה, אתניקס וגם "טוטובל" הם חתיכת החמצה.

      הויכוח סביב אתניקס נשכח מהתודעה ממש כמו הימים בהם סי היימן מילאה אולמות. אבל למי שזוכר, בתקופת הפריחה של הרוק הישראלי – זו שהסתיימה בשערים הקורסים של פסטיבל ערד ובשלוש יריות אקדח – זאב נחמה ואתניקס היו שק החבטות של התקשורת, ומשינה עשתה לה מנהג לגחך על אתניקס (שלומי ברכה ו"כתם הפרי"). אפשר לקרוא לזה התנשאות אשכנזית אופיינית, אבל אני באופן אישי חושב שמישהו בזרם המרכזי באמת פחד: אתניקס הציבו, לראשונה בעצם, אלטרנטיבת מיינסטרים איכותית וחסרת יומרות לשלטון היומרנות של הרוק הישראלי. אפשר היה לקרוא לזה דיסקו ים תיכוני, ניו אורדר לערסים, זה לא באמת חשוב: הטריטוריה של אתניקס סומנה, ומאז רק התרחבה. מותה של בועת הרוקנ'רול בישרה שאתניקס אולי כתבו שירים כמו "ג'סיקה", אבל מרחק הראייה האמנותי שלה הביא אותה לטבואים כמו "איך יודעים שהקיץ הגיע? יש אלבום חדש לאתניקס". כך זה נמשך בעצם עד היום: הרכב אמנותי עם דימוי של להקת ועדי עובדים, שחיה על עין אמנותית מבריקה (זהבה בן והאיש שבעזרתו שינו אתניקס את המוזיקה המזרחית – איל גולן) וניזונה מהרעל והשנאה של תקשורת מתנשאת, שדורשת מאתניקס שתעשה פופ נטול יומרות ("ישרא-טראש" קרא לזה רוגל אלפר) או שתרביץ בגיטרות. דרך האמצע? לא מוכר עיתונים, מצטערים. הרבה יותר קל לכתוב על "מוסקבה", הרכבם קצר הימים של נחמה וקליסקי שממנו התפתחה אתניקס. אכן, הרוק הישראלי תמיד העדיף נוסטלגיה על מציאות.

      ה' ישמור מפני גל"צ


      כל זה לא היה רלוונטי במיוחד אלמלא היה מדובר באחד העוולות המכוערים של המוזיקה הישראלית: זאב נחמה הוא אמן אמיתי עם הרגלים רעים שתמיד העדיף להיות עם העט על הדופק הישראלי מאשר לפתח פנטזיות בריטיות. כשחצי תל אביב רדפה אחרי ניק קייב נחמה כתב על "חברון" ועל "הקו הירוק" ועל "קדילאק ג'ו". כשגלולות אוסלו פירקו את הרוק הישראלי לאני ואני ואני, לנחמה "נמאס לתקן עולם בארץ יריבה". גם "חייל דמיוני" "השותקים" ו"מלכודת עכברים" מתוך האלבום של "טוטובל" הם טקסטים פוליטיים חריפים שהופכים את הפופ הישראלי של היום לחבורת ילדים בארגז חול מוזהב. משום מה, התרבות הישראלית, כמו גם מעריציה הרבים של אתניקס, מעדיפים להתעלם מהצד הזה באישיותו של נחמה. הוא לא מזיז להם, כל עוד בהופעות הוא משחרר בטבעיות מחרוזת משירי אייל גולן וגם לא מוותר על "שיר הטרטע". ריח השמאל (שיש שייכנו אותו אפילו קיצוני) שנודף מהטקסטים של נחמה נשאר מחוץ לדיון.

      נחמה אולי לא כתב את "אחד אלוהים", וכן יצר כמה רגעי זוועה כמו "היא לא תשוב" או "תביא קצת דינרוס'". גם מוזיקלית, הוא זז בין דיסטורשנים ואפילו דיסקו אינטליגנטי (ה' ישמור ויציל מפני גל"צ) לשמאלץ פר אקסלנס מתוך ספרי ההדרכה של האירוויזיון. מאותה סיבה, גם ל"טוטובל", אלבום סביר ואף בכמה רמות מעל רוב האוויר החם של הזרם המרכזי בארץ, אין שום סיכוי לשנות את הדימוי הזה: גם כאן אפשר למצוא את החיבור מברזל של זאב נחמה למקום ממנו הוא בא, מחוזק בשרשראות של גיטרות וצליל אפל מהרגיל. אלא שגם כאן אפשר לראות שחסרה לו היכולת ללכת עם הלהט הזה עד הסוף ואולי גרוע מכך: חסר לו הרצון. לך תסביר טקסט כמו "דון אגו" או "הסיפור על קוסקסקיס" אחרת. אך גם כשענני ההרגלים הרעים של נחמה מעיבים על כך – "טוטובל" הוא אלבום לא רע בכלל. הוא רק מגביר את צריבתו של הבטחה שמחכה להתקיים.

      זאב נחמה כבר לא צריך אף אחד. האלבום של "טוטובל" שוחרר בחינם לאינטרנט באיכות סאונד סבירה ומעלה. סביר להניח שיצליח מאד וכך גם האלבום הבא של אתניקס. הוא שינה את המוזיקה הישראלית שלוש פעמים לפחות ורוב הסיכויים שזרי הדפנה הולכים להכיר מצוין את האנטומיה של גופו. אבל אם אלבום המופת של נחמה לא ייצא בקרוב, הפספוס יהיה כפול: התרבות הישראלית לא תכיר בנחמה כאחד מהיוצרים היותר אינטליגנטיים שפעלו בתוכה, ונחמה כבר לא יזכה להיות אגדת פופ אמיתית. ההפסד יהיה כולו שלנו.

      טוטובל, "טוטובל", שולטן הפקות