פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "רשימות על אהבה" של דני שיינמן

      שני סיפורי אהבה מחשמלים הופכים ליצירה אחת, ב"רשימות על אהבה" של דני שיינמן, שהיה לרב מכר בבריטניה ותורגם לשפות רבות

      הוצאת כתר, מאנגלית: עידית שורר


      **
      דני שיינמן הוא סופר, שחקן ומספר סיפורים. הוא הופיע על בימת התיאטרון הלאומי המלכותי הבריטי וביותר משלושים ארצות. הוא סיפר סיפורים בסיביר ועבד שנה וחצי עם קבוצת תיאטרון אוונגארדי שהעלה הצגות לפני ילדי רחוב בקולומביה, בפיליפינים, בקמבודיה ובווייטנאם. הסרט העצמאיThe Wittering Affair, ששיינמן השתתף בכתיבתו ואף שיחק בו, זכה לשבחי הביקורת. הוא נולד וגדל במנצ'סטר ומתגורר כיום בלונדון עם אשתו ושלושת ילדיהם. זה ספרו הראשון.

      1

      אחרי מכה חזקה בראש, הראש דומה לבית אחרי סופת הוריקן: שברים, שבבים וקרעים לא מזוהים.
      רסיסי זיכרון פזורים בין עיי החורבות. כל החלקים ישנם, באיזשהו מקום, אבל הנוף מעוות לחלוטין, ולכן כשהמוח נתקל בהם אין לו מושג מהם או מאין באו.
      "איפה א?ל?ני?"
      "muerta," אומר הרופא.
      עיניו של ליאו? נעצמות. בשלווה משונה הוא מתבונן בפצצה שהוטלה לעברו. מבט אחד אחרון לפני שהוא נסחף הלאה. הוא מאמץ את מוחו ואינו מזהה את המרא?ה. ערפל סמיך חונק את הכול; הוא מבחין בקושי בכמה צורות מוכרות במעומעם. Muerta. הוא כבר יודע שהיא מתה. כששאל לא היה לו מושג, אבל כשהוא שומע את התשובה היא נשמעת כמו אישור לאיזה זיכרון נשכח שהוא לא מצליח להעלות לתודעתו. משהו מגיח מן הטשטוש ונעשה ברור מאוד. א?ל?ני. עיני נטיפים חומות, רעמה שופעת של תלתלי הו?בנ?ה, פקעת אנרגיה חשמלית, ש??רה. תמיד שרה, כמו שאחרים נושמים. לרגע קל הוא חש באורה? ובחומה?. הם היו כמו אטום אחד, בלתי ניתנים לחלוקה.
      הפצצה תכף יורדת עליו. האטום עומד להתחלק. האנרגיה עומדת להשתחרר, אנרגיה פראית ולא נשלטת.
      "אני יכול לראות אותה?"
      "No es buena idea."
      "איפה היא?"
      "כאן, בחדר אחר."
      משחקים פה במין משחק כזה. הרופא לא רוצה שהפצוע יראה את האהובה המתה - לפחות בינתיים. הוא כאילו אומר, "בוא נעמיד פנים שהיא בעצם לא מתה. Muerta - זאת סתם מילה." המשחק הזה נועד לצמצום נזקים. ליאו משתף פעולה. הוא לא יודע איפה הוא נמצא ואיך הגיע לשם. הוא לא זוכר את האירועים האחרונים. הוא יודע רק שהוא אוהב בחורה שקוראים לה אלני, ושהוא מוכרח לראות אותה בכל מחיר. הוא חש שהרופא מבוהל. אם יגלה ולו סימן קל שבקלים של שבירה ימשיך הרופא להפריד ביניהם. לכן הוא משחק את הרגוע.
      "בבקשה, תן לי לראות אותה."
      הרופא אומד את ההחלטיות הנחושה בעיניו של ליאו ונראה שהוא נרגע; אולי הבחור בכל זאת מסוגל להתמודד. הוא לא מכיר את הסיפור של שני הזרים האלה. הוא לא יודע מה עוצמת הקשר ביניהם.
      "Venga," הוא אומר ברוך ומצביע על הדלת.
      רק אז ליאו שם לב שהוא שוכב על מיטה, ומבין שהיה ככל הנראה מחוסר הכרה. מילות היקיצה שלו שאלו על א?לני. המרק המדמדם הזה עדיין אופף אותו. למה הרופא מדבר ספרדית? השאלה תלויה במחשבותיו כמו חתיכת חוט שקצהו אבד בערפל. הוא מושך בו, ומתוך הערפל מבצבץ חוט שזיכרון נצמד אליו. "אני בדרום אמריקה. באתי הנה עם א?לני. אבל איפה אני? בגווטמאלה? לא, מגווטמאלה טסנו לקולומביה. אז אני בקולומביה? לא." הוא מושך חזק יותר. "לא, לא בקולומביה. אחרי קולומביה באה אקוודור. אקוודור, ומה היה אחרי אקוודור? לאן חשבנו לנסוע משם?" הוא מושך חזק עוד יותר, החוט נפרם. "לפרו. מאקוודור לפרו. איך? איך הגענו לפרו?" החוט נקרע. אני לא זוכר אותנו מגיעים לפרו. אז אקוודור או פרו. כנראה אקוודור. אני לא זוכר את פרו. הוא מהרהר בחוט הקרוע; אין לו מושג איפה למצוא את הקצה השני. הוא עומד על שפתו של בור שאת ממדיו עדיין לא שיער. הוא בוהה לתוך הר?יק כמו אדם סנילי שיודע ברגע של צלילות שהמוח שלו אבוד.
      הוא קם על רגליו. ראשו מסתחרר והוא מניח יד על המיטה כדי לייצב את עצמו. הוא ממצמץ בחוזקה ומנסה להתמקד בכיור האמייל הקבוע בקיר שממול. מאחד הברזים נשמע טפטוף מרגיז. הוא בטח דולף כבר שנים, כי המים השאירו בכיור כתם חום מכוער. מה שלא יהיה המקום הזה, הוא סובל מהזנחה. הצבע מתקלף מהקירות וקורי עכביש עבים תלויים בפינות באין מפריע. שממית יחידה מתבוננת במתרחש מן התקרה. הרופא אוחז בזרועו ומוליך אותו במסדרון.
      הם עוצרים מול דלת סגורה. ליאו יודע שהיא נמצאת מעבר לדלת. הרופא פותח אותה. א?לני שוכבת על אלונקה. החולצה הכחולה שהיא לובשת מוכתמת בדם. הכתף עקורה מהמ?פרק. הלחי שרוטה. עכשיו הפצצה נוחתת. משהו בתוכו נכנע, והאירועים מתפוצצים בקרבו במלוא משמעותם. דמו יוצא מכלל שליטה בקול מחריש אוזניים ושוצף בו כמו נהר שעלה על גדותיו; רגליו רועדות וברכיו פקות; הנשימה מתקצרת ומחרחרת בגרונו. לבו דוחה את הדם השב אליו ומתרוקן; הקיבה ננעלת ושולחת בבת אחת פסולת לא מעוכלת אל המעי הגס; פי הטבעת מתהדק בחוזקה כדי למנוע התרוקנות. אפו מתמלא ריר, העיניים ממצמצות כאחוזות דיבוק, הראייה מיטשטשת מדמעות. הוא מתמוטט על הרצפה וצורח בגרון צרוד. אחיות במרחק שלושה חדרים קופאות במקומן כמו אימהות המגיבות לבכיו של תינוק. אנשים רצים מכל הכיוונים. הרופא סוגר את הדלת. בחוץ מתאסף קהל ממלמל. חלק מהנאספים יודעים מה קרה. הם עצמם עדיין מטופלים במרפאה. הם שאלו את עצמם מה יקרה כשהג?רינגו? יתאושש וישמע שהחברה שלו מתה. "אלוהים," הם אמרו, "כשהבחור יתעורר... נורא לחשוב על זה." והם מצטלבים ומודים לאלוהים על שיזכו שוב לראות את היקרים להם.

      ליאו מצטנף לערימה קמוטה ומתייפח. מעודו לא היה בודד כל כך. אבוד באיזו עיירה דרום אמריקאית חסרת שם וכמעט יוצא מדעתו. הוא קם והולך אל א?לני, מלטף את פניה בעדינות. העור עדיין חם. אולי היא לא מתה, אולי אפשר להחזיר אותה לחיים. הוא מסתכל ברופא, ובעיניו מבט תועה של אופטימיות פראית. נשיקת החיים; אולי הוא יכול להחזיר אותה בהנשמה מפה לפה. הוא צובט את אפה ופותח את פיה ונושף לתוכה את תקוותו הנואשת. שוב ושוב הוא מ?ע?ר?ה לתוכה את חייו. אחר כך הוא הולם על לבה כדי שישוב לפעום. חזק יותר הוא חובט. הוא יודע שהוא מכאיב לה, שהיא תהיה חבולה, אבל אין דרך אחרת. הרופא מניח יד על כתפו של ליאו. אבל תקווה עיקשת ומעוררת רחמים לופתת את ליאו.
      "הלם חשמלי. יש לכם מכשיר הלם חשמלי? אה... choc electrico. Tienes?"
      "No hay. Señor. Esta muerta."
      לא יכול להיות שהיא מתה, הוא לא מוכן להאמין. הוא ממשיך לנשוף לתוכה. הוא מתחנן לנס, והנס מתרחש. נשימה נמוכה וניחרת בוקעת ממקום עמוק בקרבה. כל חייו הוא יזכור את הצליל הזה.
      "היא חיה. היא נושמת. שמעת את זה?"
      הרופא לא זע. ליאו נמלא חיים פתאום, הוא לא צריך את הרופא הטיפש והעצלן הזה, הוא יכול להחיות את א?לני בעצמו. הוא ממלא אותה בקדחתנות ובכל פעם היא מגיבה בנשימה.
      "סניור, סניור!" הרופא מניח שוב את ידו על כתפו של ליאו. הוא מתעלם מהיד, לבו מעופף, הוא כמעט רוצה לצחוק.
      "סניור, היא לא נושמת. זאת הנשימה שלך שיוצאת מהריאות שלה."
      ליאו ממשש את הדופק של א?לני. לא כלום. שוב הוא צונח אל הייאוש. הוא מנשק את מצחה ולוחש מילים שלמד ביוונית, שפת האם שלה: "matyamou, karthiamou, psychemou." עינ?י, לבי, נשמתי.
      הוא מלטף את שערה, כמו שעשה לפעמים כשישנה. החום נוטש את גופה בהדרגה. כעבור דקה הוא מייבב כמו כלב. כמה זמן זה נמשך אין לו מושג.

      הרופא הזקן צופה בו מהפינה. הוא נאבק בדמעותיו שלו, הוא לא רוצה להניח לרגשותיו לגבור על קור הרוח המקצועי. אחר כך ישוב הביתה ויבכה בזרועות אשתו ויחבק אותה בחוזקה דקות ארוכות, יתענג על נשימתה, על ניחוחה ועל אהבתה.

      הסיפור נפוץ בבית החולים, והקהל שהתקבץ מאחורי הדלת נכנע לאותה סקרנות מאוסה שאוחזת בבני אדם נוכח אסון. מישהו הודף את הדלת ופותח אותה. הם רואים אדם מוכה יגון, פניו אדומים ומעוותים, ועל ידו בחורה קטנה, פצועה וחסרת חיים שוכבת על אלונקה. כאיש אחד הם שואפים שאיפה חדה, ולרגע אחד פניהם הם בבואת פניו של ליאו.
      "לכו מכאן, תסתלקו. זה לא קרקס. תעזבו אותי בשקט..." וקולו של ליאו נסדק ודועך תוך כדי דיבור. הם ראו די, הם מתביישים, ומישהו סוגר את הדלת.

      התקרית הזאת מעוררת איזו מחשבה בין העננים שבמוחו. למה אני מזהה את האנשים האלה? הוא פונה אל הרופא.
      "מה התאריך היום?"
      "שניים באפריל, סניור."
      "שניים באפריל?" הוא מחפש בתוך עצמו בקדחתנות חיבור כלשהו.
      "איפה אני?"
      "ל?ט?קו?נ?ג?ה, סניור."
      "ל?ט?קו?נ?ג?ה - הוא מכיר את השם. כן, עכשיו הוא נזכר שהוא כבר עבר פעם בל?ט?קו?נג?ה. יש שם שוק הומה בכיכר העיר. הוא היה שם עם א?לני והם החליפו אוטובוס בדרך להרים. הוא באקוודור.
      "מה התאריך היום?" הוא שוכח שכרגע שאל את השאלה הזאת.
      "שניים באפריל."
      "שניים באפריל? מה קרה לנו?"
      "האוטובוס שלך עשה תאונה, סניור."
      הוא לא מצליח למקם את הנתון הזה בשום מקום בזיכרונו. הוא אפילו לא יוצר אדווה קלה בנפשו. הוא יושב רגע כדי לחשוב על הרעיון. לא, הוא לא זוכר אוטובוס וגם לא תאונה. המחשבה נתלית מחוצה לו כמו זר שמחכה לאישור כניסה. מוחו מסרב לקשר את הידיעה הזאת לאיזו סינ?פ?סה או קצה עצב. ואף על פי כן, אי שם בתוך החורבן הפנימי מונחת לה הקופסה השחורה האבודה, הקלט?ת הטיסה שבה נרשמה האמת על מה שקרה. מנגנון הגנה משונה נכנס לפעולה ומונע ממנו לגשת קרוב מדי למוקד הטראומה שלו. כמו ע?ד במשפט, שאינו מחויב למסור עדות שעלולה להרשיע אותו, כך גם הגוף מסרב לתת לנפש גישה למידע שעלול להזיק לה.
      "מה התאריך היום?" הוא תוהה אם כבר שאל את זה קודם.
      "שניים באפריל, סניור," עונה הרופא בסבלנות.
      "באיזו שנה?"
      "1992."
      ליאו מתמודד עם הנתון הזה. הוא יצא לדרך ב-1991. מתי ב-1991? בסוף, כמעט בסוף. בדצמבר 1991. אז מה קרה בארבעת החודשים האחרונים? אור קטן נדלק, והוא רואה את עצמו שוכב על חוף עם א?לני. ערב השנה החדשה; הם נסעו לטיול של יום אחד מק?ר?ט?ח?נ?ה שבקולומביה אל אי טרופיכלשהו. א?לני לובשת בגד ים ורוד. הם שוכבים שם, אושרם בוהק באור השמש והגלים נשברים לרגליהם. הוא מסתובב אליה ונושק ללחיה? החמה.
      "את יודעת, אין בכל העולם אפילו עוד דבר אחד שאני רוצה. את נמצאת לצדי ואני אוהב אותך וזהו זה. אין יותר מזה בחיים."
      א?לני מחייכת, מתכופפת ומנשקת אותו. "בוא נצלם את זה," היא אומרת. היא מוציאה את המצלמה האוטומטית הקטנה שלהם, מחזיקה אותה בזרועה המושטת מעל ראשיהם ומכוונת אותה אליהם. הם בודקים את תנוחתם בהשתקפות שבעדשה ומצלמים. קליק.

      הוא מפנה את מבטו אל הגופה. הזיכרון פועל כזוג ידיים המפלחות את עצם החזה שלו, משסעות את בית החזה וחושפות את לבו לאיתני הטבע. עמוד השדרה שלו מתמוסס והוא עומד מול אהובתו המתה כגוש בשר רופס. הוא לא יכול לנשום. הוא חושב רק שהוא רוצה למות וללכת בעקבותיה.
      משום מקום הוא מרגיש שהתכווצות כואבת חולפת ברגלו. הוא משפיל את מבטו ורואה שהג'ינס שלו קרועים ומכוסים דם. אחר כך הוא מרגיש כאב בידיים. הן מלאות חתכים ומדממות. רסיסי זכוכית מבצבצים מעורו. לרגע הוא מתכנס בעצמו ומתרכז בשליפת הרסיסים.
      הכתף השמאלית נחבלה קשות ומפרק הירך יורה יריות אזהרה חדות אל גבו. הוא נוכח לדעת שכל צדו הימני פצוע, אבל קשה מכול מצבה של הברך הימנית. הוא לא יכול לכופף אותה ואפילו לא מרגיש אותה. איך לא הבחין בכאב עד עכשיו?

      מה התאריך היום? הוא שואל את עצמו. הוא נבוך מכדי לשאול שוב. הדלת נפתחת. הקהל נעלם. שוטר נכנס ומבקש מליאו להתלוות אליו לתחנת האוטובוס ולזהות את חפציו. ליאו לא שש לעזוב את א?לני, אבל למרבה הפלא הוא מקבל את ההצעה. לא נותר בו כוח למאבק, והוא יוצא בצייתנות מהחדר עם השוטר. אחריהם יוצא הרופא, וא?לני נשארת לנוח בשלום.
      "איך קוראים לך?" שואל השוטר.
      "ליאו דיקין."
      "זה קרוב מאוד, ליאו, תוך דקה אנחנו שם," אומר השוטר בספרדית.
      קיר של חו?ם מקדם את פניהם כשהם יוצאים מהמרפאה אל שמש הערב המסנוורת. הכיכר המרכזית הענקית משתרעת לפניהם, שוק דרום אמריקאי סואן ושוקק חיים. בצד אחד נמכרות בהמות במכירה פומבית, ל?אמות ופרות מטנפות את הרצפה, וצרורות תלויים של תרנגולות עקודות רגליים ממלאים את האוויר בקרקורים בהולים. מוכרי הפירות יושבים בשורה על שמיכות ותוצרתם פרושה לראווה לפניהם, והאינדיאנים העשירים של או?טו?ב?לו?, ש??ערם קלוע בצמות ארוכות, מתמקחים על שכמיות וערסלים ססגוניים שנארגו ביד. ליאו מתחיל להזיע. העולם בלתי נסבל ממש, קשה לב ואדיש כל כך. הוא מתחלחל ונרתע כנחש שנגעו בו במקל. חיים מלאי טריוויה ומטלות אפרוריות. קיום משמים, גשמי ועלוב שמתבזבז על רדיפת רווח חומרי. הוא מביט בעולם דרך משקפת הפוכה. הכול קטן ומרוחק, מנותק ולא-מושג. עכשיו הוא שייך לעולם אחר, לבועה שבתוכה הוא שומע את לבו הולם ומרגיש שעורו מתקמט. כיכר השוק היא כתם מטושטש שנמצא מיליון קילומטרים משם. הקולות כבושים וחסרי ממשות. הוא נמצא מתחת למים ואף אחד לא רואה שהוא טובע.
      בפעם הקודמת שביקר בכיכר הזאת הוא וא?לני בקושי הצליחו לעבור מטר אחד בלי שרוכלים יעוטו עליהם ויעטפו אותם בבגדים ובתכשיטים שלא רצו. הם סירבו לכל ההצעות, עד שליאו הבחין בשני ראשי אינקה מגולפים זעירים, האחד של גבר והשני של אישה. הוא קנה אותם בלי להתמקח ונתן לא?לני את ראש הגבר למזכרת.
      אבל עכשיו, כשהוא חוצה את הכיכר, הסוחרים נרתעים ממנו אינסטינקטיבית. הפעם הם חומקים ומתעלמים ממנו. משהו בעיניו של הבחור הזה, הנעול במצב של בלבול טרגי, מטריד את בעלי הדוכנים ומייבש את הגרון. הבחור הזה בהחלט לא בא הנה למסע קניות.

      השוטר מוביל אותם אל צריף קטן בתחנת האוטובוסים המרכזית. בדרך כלל הוא מלא בנהגי אוטובוסים ובכרטיסנים, אבל היום הם מתגודדים בחוץ ומשוחחים בערנות על התאונה. כשהם רואים את ליאו מתקרב הם משתתקים. הצריף עמוס בתיקים עד לתקרה, ושם, בדיוק באמצע, מונחים שני תרמילי גב גדולים. הוא ניגש אליהם אבל הוא לא בטוח שהם שלו. הוא מנסה להוציא אותם, אבל גל של סחרחורת גובר עליו והוא מתנודד ונרתע. הרופא ניגש ומוציא את שני התרמילים. ליאו מבחין במכוש קרח ובזוג ק?ר?מ?פ?ו?נים הבולטים מאחד התרמילים. הוא מסתכל בהם בסקרנות. הוא חוזר ובודק את תגיות השם ורואה שכתוב עליהם ליאו דיקין.

      כשהם חוצים את הכיכר בדרך חזרה, עיניו של ליאו מתרוצצות מצד לצד. הוא מתאמץ להיזכר. נוירונים וסינ?פ?סו?ת מבזיקים בתוכו ומשהו פורץ פתאום מן האפלולית. הם בחנות להשכרת ציוד לטיפוס הרים בקיטו?. ליאו אוהב לטפס על הרים, זה אחד התענוגות המושלמים בחיים. מושלם, כי ברגע שמגיעים לפסגה יודעים שאין לאן להמשיך. תחושת ההישג שלמה. זאת היתה תחושה נדירה בחיים שלו, שהיו מלאים כל כך בפעילויות מתמשכות, אינסופיות, עד שצריך היה להביט אל העתיד כדי למצוא בהם בדל של סיפוק. הקו?טו?פ??קסי, חרוט שהתנשא מעל לרמה ההררית כמו קינוח אקזוטי מפתה, היה אתגר אדיר. המוכר בחנות אמר להם ללון לילה, אולי אפילו שני לילות, באכסניה של ההר בגובה חמשת-אלפים מטר, כדי להסתגל לגובה. הוא יעץ להם לצאת בשתיים לפנות בוקר ביום הטיפוס, כדי להגיע לפסגה עם שחר ולשוב לפני הצהריים, לפני הפשרת השלגים, שעלולה להיות מסוכנת. ק?ר?מפ?ו?נים ומכושים הם חובה, אבל אם מזג האוויר לא ישתנה ההליכה לא תהיה קשה במיוחד.
      "שניכם עולים לפסגה?" הוא שאל.
      "אני לא," אמרה א?לני. "אני מטפסת עד האכסניה וזהו."
      "אל תסתכנו," הוא הזהיר. "בשנה שעברה נהרגו שם שני טירונים."
      ליאו נזכר שהם אכלו ארוחת בוקר. הם הלכו לבית הקפה החביב עליהם ליד המלון. הוא אכל סלט פירות עם גרנולה ודבש. "ארוחת הבוקר של האלים," הוא קרא לה; אננס, מ?ר?קו?י?ה, מנגו ופסיפלורה. הוא נזכר ומרגיש שוב את הטעם. א?לני זללה פנקייק בננה עם שוקולד מומס, ולמרות מאמציה הרוטב החם נזל לה על הסנטר. הם האריכו בשתיית הקפה. אחר כך חזרו למלון, לקחו את התרמילים הכבדים ויצאו לתחנת האוטובוסים. הנה היא סוף-סוף, תחנת האוטובוסים. הם יצאו באיחור של יותר משעה מן המתוכנן. האם א?לני היתה בחיים עכשיו אלמלא התעכבו כל כך בארוחת הבוקר? זיכרונו נעצר בתחנה. הוא עדיין לא רואה בעיני רוחו שום תו מן הדרך. אולי מוטב לא לדעת, אבל הוא לא מצליח לעצור את המחשבות הדוהרות. החורים מתמלאים אט-אט, והמוח, בעל כורחו, יעבוד עד שתושלם המלאכה.