15 דקות

מפורסמות היא עניין של ביצה ותרנגולת. אנחנו מניחים שהמפורסמים התפרסמו משום שהם יפים ומוכשרים בצורה יוצאת דופן. אבל איך אנחנו יודעים שהם יפים ומוכשרים בצורה יוצאת דופן? בדיוק משום שהם כבר מפורסמים.

כל עוד גדודי הסלבס צמחו בתוך הקרביים של תעשיית הבידור, היה קל לטשטש את הפרדוקס הזה. הסלב הוסתר בתוך הגולם החמים של אולפני הסרטים וחברות התקליטים. הדבורים הפועלות של התהילה – מאמני הכושר, המורים למשחק, המורות לפיתוח קול, המושיק גלאמינים והרני רהבים – כיסו אותו כליל, וכשהן סיימו את מלאכתן הסלב כבר השלים את המעבר המפרך מזחל מכוער לפרפר נפלא. הוא הגיח לעולם כמוצר שלם, בדוק ומנוסה, כשההילה הסלבריטאית תפורה לראשו כאילו נולד עמה. לכן, לרוב לא נשאלה השאלה המטרידה: מדוע האיש או האישה הזו מפורסמים ואני לא?

אבל הציבור רצה – או שמא הייתה זו התקשורת שהסבירה לו שהוא רוצה? – לדעת עוד על אליליו. ומיד התגלו הסקנדלים והחטאים והשיגיונות. הסתבר שמאחורי האיפור, הסלבס היו אותם זחלים אנושיים להפליא. שכבות מסוימות של צרכנים, הצעירים והמשכילים בעיקר, החלו להתייחס בציניות לכל העניין הסלבריטאי. זו הייתה מכה כלכלית קשה: צעירים משכילים מוציאים הרבה כסף על מוצרי-תרבות, ותעשיית הבידור לא יכלה להרשות לעצמה לאבד את חיבתם. למזלה, שני חידושים, האחד טכנולוגי והשני ז'אנרי, הצילו אותה.

החידוש הטכנולוגי היה האינטרנט והחידוש הז'אנרי היה הריאליטי. הגליק הגדול של שניהם היה דמוקרטיזציה. אם עדיין הייתה קיימת הבחנה ברורה בין האליטה הנבחרת של המפורסמים ובין הלגיון האפור שכלל את כל השאר, האינטרנט והריאליטי חיסלו אותה. האמצעים כבר היו שם מזמן: מצלמות אבטחה במעגל סגור ואמצעי ריגול אחרים. הווב-קאם היא צאצא רעיוני של מצלמת המעקב, אבל ההבדל ביניהן עקרוני: מצלמת המעקב חודרת בכוח למרחב הפרטי ואילו הווב-קאם היא הזמנה להצצה. עתה, במקום שהאח הגדול יצטרך לפקוח את עינו, אזרחי האינטרנט פוקחים עיניים אחד על השני. "האח הגדול", לא במקרה, היה גם שמה של אחת מתוכניות הריאליטי המצליחות של שנות התשעים, שעבדה על פי עיקרון זהה לשידורי הוואב-קאם: חשיפה טוטאלית של חייהם הפרטיים של אנשים רגילים לחלוטין.

זו הייתה המהפכה הצרפתית של עולם הבידור. פתאום, כל אחד הפך לסלב-בפוטנציה. אלה שנחרו בבוז לנוכח פולחן האלילים הישן שינו את דעתם כשהבינו שגם הם, בעצם, סלבס שעדיין לא התגלו ותעשיית הבידור נשמה לרווחה. המהפכה הדמוקרטית הגיעה לשיאה עם הרעיון הגאוני לאפשר לקהל לנפות את מתחרי הריאליטי. כל שידור הפך ליום בחירות, רק מרגש פי אלף: בממלכת הבידור אין גיל מינימום להצבעה – להפך, ככל שהאזרח צעיר יותר כך גדלה מעורבותו – לא צריך לעמוד בתור לקלפי ואפשר להוריד רינגטונים. כמו בחיים, האזרחים מצביעים מהבטן, על פי תחושות עמומות של תיעוב והערצה. בהתאם, לא הפוליטיקאים ולא המתחרים בריאליטי צריכים מצע, או טיעונים, או יושרה. הם זקוקים ל"נוכחות", איכות חמקמקה ומופלאה שגורמת למצלמה – ולכן לנו – לאהוב אותם. מזכיר לכם רפובליקת-בננות? כמעט, אבל לא בדיוק: זוהי דמוקרטית-S.M.S.

פתאום לקהל יש כוח אדיר. למעשה, כרגיל בפוליטיקה, הקהל בעיקר מאמין שיש לו כוח אדיר. הרי הריאליטי בנוי על מנת להעדיף את המתחרה ההוא ולא את המתחרה ההיא, את הסנסציוני על פני הנעים ואת הפשטני על פני המורכב. כמו שאמר פעם הנרי פורד: "אתה יכול לבחור מכונית בכל צבע שאתה רוצה, כל עוד אתה רוצה מכונית שחורה". אבל אם קמה סערה בעקבות עלייתו לגדולה של ז'אנר הריאליטי היא אינה תולדה של אשליית הכוח הזו, משום שאליה כבר רגילים אזרחים דמוקרטיים באשר הם. הסערה קמה משום שהריאליטי הסיט את אור הזרקורים מהתפוקה של הכוכב – הסרט או האלבום – אל תהליך ייצורו, או הולדתו, של הכוכב עצמו.

כזכור, לפני כמה פסקאות דיברנו על כך שלפני המהפכה הדמוקרטית הסלבס יוצרו בהיחבא והגיחו לאוויר העולם רק אחרי עבודות בנייה ושיפוץ מקיפות. את הריאליטי, לעומת זאת, לא מעניין מה המועמדים ייעשו אחרי סיום העונה: ממילא היום כולם שחקנים-זמרים-מגישים. הריאליטי מתמקד בתהליך הייצור של הסלב משום שהמעורבות בהולדת הכוכב מעניקה לקהל תחושה של כוח והנאה של מציצן.

אלא שאז מתברר שסלבס הם לא גאונים חד-פעמיים. הריאליטי הראה לכלל עם ישראל את מה שאנשי התעשייה יודעים כבר מזמן: שהסלב הוא מותג ככל המותגים, שצריך לבנות אותו מאפס, בעזרת הרבה עבודת פוטושופ ומילים ריקות. ההתקפה על תוכניות הריאליטי וכינוי הגנאי "אינסטנט" הן תוצאה של החשיפה הזו. הריאליטי הורס את האשליה שהסלבס הם אליטה מולדת של אמנים מוכשרים, וזו בדיוק האשליה שמונחת בבסיס "התרבות הגבוהה". לכן הריאליטי סומן על ידי מתקיפיו כמוצר תרבותי "נמוך".

ומכיוון שהתהליך נחשף, וחומר הגלם האנושי נחשף במערומיו, מיד כשמסתיימת העונה ונבחר הזוכה יש צורך להמציא, רטרואקטיבית, את כישרונותיו המולדים. לכן אנשי החדשות "הרציניות" חייבים לצאת בכתבות תחקיר מעמיקות שמוכיחות שיש "אישיות" מאחורי ה"תדמית" ושכבר בכיתה ג' הסלב שר כמו מלאך ורקד כמו פורפרה. מדוע בכלל לטרוח? משום שאנחנו חייבים לשכוח שלקחנו חלק בייצור הסלב. ההשתתפות בתהליך הייצור אמנם מעניקה לקהל כוח, אבל היא מגשרת על התהום ההכרחית בינינו ובין אלילינו: אי אפשר לעבוד ברצינות אלוהים שאתה בראת. לכן חוזר הטקס שבו העיתונות מוכיחה לנו, בדיעבד, שלא בחרנו סתם, מתוך גחמה, אלא זיהינו את הניצוץ הנסתר, את הכישרון שנחבא בתוך הסלב-לעתיד. לא המצאנו, חס וחלילה; רק חשפנו, כמו ארכיאולוגים, את מה שתמיד היה שם. ואנחנו נמשיך להאמין בפנטזיה הזו עד שתתחיל העונה הבאה, אז נחזור ונשב מול הטלוויזיה שלופי פלאפונים, ושוב נלוהק לתפקיד הקיסר הרומי היושב לו על הבלקונה ומביט מטה אל הלודרים, והם משיבים לו מבט חרד, מתנשמים וחבוטים ומותשים, והוא יושיט יד ובתנועה קלה של המפרק יחליט מי לחסד ומי לשבט, מי ינצח ומי יפסיד, מי יחיה ומי ימות; אני כבר לא יכול לחכות.