קשה לי להיזכר מתי ספרתי כך את הדקות לקראת יום עצמאות. לא, זה לא המנגל שממשמש ובא, גם לא הקצף, הפטישים או הגירתם של שני מיליון איש מהפריפריה הישר לרחוב אלנבי במה שיהפוך לפקק אנושי מתפקע. אלו הפרסומות. פרסומות הן עניין מגוחך בפני עצמו, ומזכירות אדם שיושב בין חברים ומנסה לשכנע אותם שכדאי לנו להסתובב איתו, כי הוא מגניב/אחראי/מצחיק/רציני, תלוי בדרישת המפרסם. פרסומות יום העצמאות, אם כן, הן סוג של מוטציה חולה, שסטתה מהזן הרגיל והמוכר; זה שעובר ליד העין והאוזן ונשכח כלעומת שבא.
כשאני מבצע טעות טקטית ולוחץ בטיפשות על הספרות 1 ו-0 בשלט, או, רחמנא ליצלן, על 22, תוך מספר שניות חושכות עיניי באור יקרות מלא הילולה לאומית. עם הפרסומות מגיעים הדגלים, מגני הדוד, המנורות, האירועים ההיסטוריים, הציונות, העלייה השנייה, ומה לא. ובסוף כל לחיצה מדודה על הכפתורים הציוניים הנכונים, הפלא ופלא, מופיע לו תאגיד שמימן את תשדיר השירות, וחושב לו (בצדק?), שאם רק יקרב דיו בין שמו לבין אירוע לאומי מכונן, אנו עלולים עוד להתבלבל ולחשוב שמדובר בגוף שכל מטרתו היא לדאוג לנו, לצרכינו, לעתידנו ולעתיד ילדינו, ולא לעתיד כספי בעלי המניות שלו.
בנק לאומי, למשל, גייס את המגיש הלאומי (לשעבר), ושם לו ביד דגל, תוך השמעת שירי עם. עד כדי כך אוהב הבנק את העם שלו. נכון, יש לו הרגל מגונה לשמור לו לעצמו כספים של ניצולי שואה, ולדחות את התשלומים להם הם זכאים עד שאלו מלינים שהוא פשוט מחכה שימותו, אבל זה רק בגלל שאהבה היא דבר מורכב, ומה היא באמת ללא קצת התעללות מחושבת ואכזרית באנשים שחוו את הזוועה הגדולה מכולן?
לבנק הפועלים יש עקב אכילס ברור - שמו של התאגיד, להבדיל מהמתחרה, אינו כולל שום קונוטציה יום עצמאותית. אבל זה לא מונע ממנו להוסיף גם הוא דגלים לרוב, עד כדי כך חשוב לו החוסן החברתי. אכן, פה ושם הייצור המשפטי ששייך לשרי אריסון מפטר 800 עובדים בשנים בהן הוא מרוויח מיליארד דולר, אבל זה כי ביזנס זה ביזנס, ואין לערבב בין השמחה הזו לבין שמחת האינדיפנדנס. כי המורשת הארצישראלית והבנק של יאיר לפיד אחד הם, עד שהוא מרגיש בנוח להפוך את מגן הדוד בדגלים שהוא מחלק דרך ידיעות אחרונות. אולי כדאי שנעביר את ההצעה הזו בכנסת, כי ככה הדגל באמת יותר אסתטי.
הלב ממריא
בין לבין מעניקה לנו תנובה מבט "היסטורי" שכולל את שלטי החוצות שלה, כאילו היו חלק מהקאנון היהודי, ורשתות שיווק מציעות הנחה בגובה שנות העצמאות, אבל את כתר הפרסומת המקוממת ביותר מקבלת ללא צל של ספק זו של אל-על. מן הידועות היא העובדה שההפרטה, ברגע שהיא מתחילה לנגוס בחינוך, ברווחה, בשירותי התעסוקה וכדומה, מפתחת מאין מאנץ' שכזה, שמביא לה חשק לאכול עוד ועוד. והנה, כאמור, הסמלים של מדינת ישראל הפכו מטבע עובר לסוחר, תופעה שחברת התעופה הלאומית חשבה שאינה מספיק מקיפה, ולכן הפכה את ההמנון של המדינה היהודית לכלל התוכן בפרסומת שלה (זה אומר שכל פעם שמופיעה הפרסומת צריך לעמוד דום?). בסיומה של התגובה הציונית ההולמת נמסר לנו שאל-על מקווה "להמשיך להטיס את העם היהודי גם בשישים השנים הבאות" - לשון ההודעה שהכינו המפרסמים להם שילמה.
כמובן שאל לנו להתרגז מכך שאין לאל-על שום תקווה להטיס את התושבים הלא יהודים של ישראל. זה ניחא. גם השילוב המאולץ והמלאכותי והשקוף כל כך בין זמרים אתיופים, רוסים, דתיים וחילונים הוא עניין שבשגרה בימי מס שפתיים אלו. מה שבאמת מרגיז הוא ייבוא הפטריוטיות האמריקאית המביכה למקומותינו, שם ההמנון הוא כיפי ומגניב, ומגיע תמיד בשילוב המילים "פליי בול"; כי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אהבת הארץ כוללת הרבה רעש וצלצולים, אבל אפס ויתורים. מיסוי פרוגרסיבי שייקל על העניים? יה רייט; ביטוח בריאות לנזקקים? נו תנקס; גיוס לצבא? קחו את הכושים וההיספנים; חינוך שווה לכל הצבעים? לא בבית ספרם. וכפי הנראה, גם לא בבית ספרנו.
אבל אל דאגה, זה יהיה בית ספר נוצץ, עם דגלים וסמלים והמנונים, כולם שייכים לתאגידים הנחמדים והאוהבים, אלו שלא גונבים, לא עושקים, לא מזהמים, לא מפלים, לא מלינים שכר, ובעיקר לא משקרים. רק לא זה. ייתכן שהשלב הבא יהיה הפרטת יציאת מצרים לחברה שמייצרת כדורים לעיכול, או מכירת הזכויות על מלחמת ששת הימים לבית ספר אקסטרני שמציע קורסי לימודים מזורזים, מי יודע. אז צאו לחגוג, לשיר, להכות בראשו של חברכם עם פטיש פלסטיק, ישראל בת שישים, כי זהו היו שבו התאגידים יעברו להתעניין בדבר אחר, ואז באמת נהיה עם חופשי בארצנו. עד יום העצמאות הבא. כולי תפילה שלא אהיה כאן בשנת המאה.