וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

עמק חופר

ניב הדס

7.5.2008 / 2:25

לא מוכרחים להיות שמח. "Beyond the Valley"של אניה שניידר הוא אלבום טכנו שמתאים לימי זיכרון יותר מ"הילדים של חורף 73'"

אלבומים מלאים של אמני טכנו הם כמעט תמיד חוויה מלאת סתירות פנימיות. גם ברגעיה היפים ביותר מתקיימת המוזיקה האלקטרונית הרקידה לרוב במימד חד-פעמי, אנונימי, מכוון מטרה תלוית חלל, שמחבר בצורה ריתמית, אסוציאטיבית ומסוממת בין קטעים שונים, כדי ליצור רצף אחיד והומוגני למשתמשים; בעוד מיקסטייפים וסטים של די ג'ייז הפכו - עם הירידה המתבקשת במעמדו של האלבום נוכח השינויים הטכנולוגיים – לדפוס האזנה רלבנטי יותר מאשר אלבום במובן הקלאסי והמעט מיושן שלו; אולם יצירות טכנואידיות שלמות, ולו גם עבור הרגע עצמו, הן עדיין תהום עמוקה שנחצתה על ידי מעטים מדי, כאשר על כל פלסטיקמן או ג'ף מילס, ישנם מאות טרנטמולרים (שהתרסק לפני שנתיים עם תקליט יהיר ומתיימר ומאז טרם התאושש).

לא מן הנמנע שאין לטכנו כלל צורך באישור המיושן של הפורמט אלבומי. כמוזיקה ששמה לה למטרה לנתץ את הקונסרבטיביות ושואפת אל העתיד – וכנגד כל הסיכויים גם יצרה רצף של ארעיות שמתאחד לכדי ציר כרונולוגי של ממש – יש מי שיטען, ובצדק, שזה לא המרחב שבו היא מיועדת להתקיים. אבל אז מקשיבים לאלבום של אניה שניידר, וכל התיאוריות מתפוגגות כמו עשן מלאכותי וקר.

מובילי (Mobilee), הלייבל אותו היא מוביליה ביחד עם סבו K (שביקר בברזילי הישן במסיבה בלתי נשכחת) דפק שנתיים רצחניות של ריליסים שכל אחד מהם החתים ויזה בארגזים של מי שיש לו אוזניים מתפקדות. עם מדיניות החתמת כישרונות בלתי מתפשרת, ניהול נכון של רפרטואר, בנייה איטית וזהירה של המותג, הקמת תת-לייבל קפדני לא פחות (Leena), הפריה הדדית בין אמני הבית עם שיתופי פעולה ורמיקסים וביקורים מוצלחים של השגרירים, הם הגיעו למעמד חזק בברלין מכורתם, משמע למעמד מלכותי למדי.

Pan-Pot, מהאמנים הבולטים של הלייבל, היו הראשונים להוציא בו אלבום אמן (אוספים וסטים מבלבסים יוצאים באופן די קבוע), ועשו זאת בהצלחה חלקית למדי; כל אחד מהקטעים הוא אמנם קטע רחבות לגיטימי וצפונה, אבל באופן די צפוי התוצאה כולה קצת משעממת. אניה שניידר, הבוסית ודי ג'יי שפשוט חייבת להגיע הנה, היא השנייה שמנסה את כוחה ועושה זאת בצורה מעניינת יותר עם "Beyond the Valley". שניידר, שהפיקה את האלבום בצוותא עם פול ברטשיטש, הפתיעה עם מה שנשמע כמו הפסקול לאגדות האחים גרים, אם היו ממחיזים אותן בפנורמה-בר. כל שיר הוא סיפור וכל מלודיה היא עלילה אופטימית עם סוף עצוב ("Mole", "Maki" ו-"Belize" בולטים). ההפקה של שניידר שומרת על אווירה האוסית חמה ובשילוב עם ההיפנוטיות המלודית גורמת ל-"Beyond the Valley" להיות מכשף, נאיבי ומשקשק בכפיפה אחת. ובעיקר הוא מאוד יפה.

אניה שניידר, "Beyond the Valley"
(Mobilee)

העיקר זה הסמנטיקה

אם מובילי הוא הלייבל הגרמני המוביל של הרגע, פריק אנ' שיק (Freak N' Chic) הוא המקבילה הצרפתית שלו. מה שבתחילה היה קרקע פוריה לאלקטרו-אסידי וטריפי, מופרע ולעתים גם קצת מוגזם, הפך בראשות הדי ג'יי המצוין שמוביל אותו, דן גנסיה, לאכסניה ורסטילית, מרתקת ובלתי צפויה עם הרבה עידון וטוב טעם .

"Year Zero", אלבום הבכורה של שונקי הפריזאי (שעקר כמו כל מי שיש לו תיק תקליטים לברלין), הראשון שיוצא בלייבל, הוא נקודת ציון חגיגית עבורו . שונקי, שביקר פעמיים בארץ והשאיר חותם על כל מי ששמע אותו, הוא מפיק רחבות בחסד; יש לו הבנה שורשית של כל האלמנטים שגורמים לגוף לזוז ולראש להפליג – גישה עמוקה, מקצבים רב-שכבתיים, קיבעון חללי ודאביות ממסטלת. בשנה וחצי האחרונות הוא יצר לעצמו סאונד מאוד מזוהה – טכנו-בליפי ומינימליסטי שמבלי להסגיר יותר מדי קלפים לוקח את כל הקופה. "Year Zero" הוא למעשה פירוק לגורמים של כל הצלילים שמהם מורכב הספקטרום של שונקי, כאשר כל קטע הוא ירידה מיקרוסקופית לפרטים - שמרחיבה את היריעה על ניואנס אחר שזוכה ליותר מניפולציות ונפח, ויוצרת מערכת יחסי גומלין בין כל קטע וקטע ובין הצלילים של האלבום כולו.

הבעיה של "Year Zero" היא שהיכן שטמון היופי שלו, נמצאת גם נקודת התורפה; שונקי הוא מפיק מעולה, אבל בוודאי לא מוזיקאי מחונן. ההשכלה המתמטית שלו ניכרת היטב, אבל היא גם מונעת ממנו להיות פחות מחושב וללכת קצת יותר עם הרגש. לא שבליפים לא יכולים לרגש ולא שהנימה המלנכולית-ספק בלייד-ראנרית שלו לא צובטת חזק, אבל אחרי חמש שעות האזנה רצופה לאלבום, הדבר שהכי רוצים לעשות זה להפסיק להקשיב לשונקי היוצר, וללכת למסיבה שבה הוא הדי ג'יי.

שונקי, "Year Zero"
(Freak N' Chic)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully