חולצים שד

האגדה גורסת שהשד האימתני "קטב מרירי" פועל בעיקר בתקופת "בין המצרים"(מצום י"ז בתמוז ועד ט' באב); מחפש את ההולכים לים בשעות הצהריים, בדרך כלל לבד. תיאורו מזכיר את חוויאר בארדם של "ארץ קשוחה"("כל הרואהו נופל ומת" כפי שנכתב עליו במקורות) וגלגולו במסורת היהודית הוא אחד הסיפורים המצמיתים ששרדו עד שנות ה-2000. זו לא תקופה להתעסק עם קטב מרירי: לא צריך שד בשביל למות באמצע היום, ומסיבות הרבה פחות חשובות מאי קיום הלכות "בין המצרים", מה שהופך את "קטב מרירי" ממיתוס מדע בדיוני לסוג של מטאפורה על קיום מתמיד תחת איום; על חיים שבהם סוג של צליל הופך לניסור, כל צלצול פעמון מבשר על תחילתה של ספירה לאחור.

אם יש תחושה אחת שאלבום הבכורה של ההרכב האקספרימנטלי קטב מרירי מצליח להעביר מהמטאפורה של המיתוס אל תוך המוזיקה, תהא זו תחושת הפחד. באופן מרעיד, כמעט מקפיא, קטב מרירי מבצעים ניסויים מאתגרים בקולות ורעשים (מרשרושי נייר ועד טייפים), בטקסטים מושרים ובקטעי נגינה ארוכים ומורכבים. הם נעים בלי לעצור בין סערה לשלווה רגעית, לא משאירים את האוזניים לרגע בלא השגחה: הרי ידוע שהשד תוקף אותך כשאתה לבד.

קשה להמעיט בהישג של חיים רחמני, יהוא ירון ושי לווינשטיין באלבום הזה ובהופעות המעטות והמדהימות (לא פחות) שליוו אותו עד כה. הם נמנעים באלגנטיות מהנטייה של מוזיקאים מוכשרים להשתחצן ולהשתכר מהיכולות שלהם ומצד שני לא מוותרים על היומרנות הטבעית שנמצאת במוזיקה הניסיונית. קטב מרירי משלבים מצוין גם השפעות שונות של הז'אנר, מנויז נוסח Excepter ואחת הלהקות האדירות של 2008, ה"פאק באטונס" ועד שלטון הכפור של Mum וסיגור רוס כשהם עטופים בצליל עוד אוריינטלי, שכולנו נזכור מאיפה באנו. למעשה, בפשטנות מסוימת, אפשר לומר שאלו מסוג האלבומים שפיצ'פורק היו מעניקים לו ציון שמונה ומעלה, וגם זה רק מהמבט על העטיפה.

מבין מפל הרגשות שקטב מרירי מעוררים, ציון הדרך האמיתי שבו נמצא במיקוד המסר שאי אפשר לטעות בו: שבעה קטעים יש באלבום, חמישה מהם אינסטרומנטליים הנעים בעקבות אינטלקטואלים משפיעים - ממשיחי שקר ועד מהפכנים מרקסיסטיים - ושני קטעים הם הלחנה לשירים של וסקו פופה ויאיר הורוביץ. בכולם קטב מרירי השד שולט ביד רמה. בכל מקום בו ההרכב מנסה למצוא תשובה ("החופש לחשוב אחרת", "אני האחר"), בעל הבית חוזר ודורש את המפתחות לנפש: "בו במקום הם גוועים למות" (מתוך השיר "זרעים"). בכל פעם ומזווית מוזיקלית ומחשבתית אחרת לגמרי, קטב מרירי מטילים ספק במוות, אך חוזרים לטקסט כדי להבין שהוא גם התשובה לכל שאלה. בכל אלמנט (גיטרות חדות, בס רחב תהודה, צעקות רקע) ההרכב מסיע את המאזין לתחנה אחרת במוח ומשיב אותו לאותה נקודה כשהוא מזיע מאותו פחד. בדיסק של קטב מרירי אולי אין תקווה, אך בעצם יציאתו של אלבום כזה – כל כך נטול פוטנציאל מסחרי שגם יואב קוטנר היה נלחץ – ייתכן והביטוי "יום העצמאות" מצא משמעות חדשה לגמרי.

קטב מרירי, "קטב מרירי" (גושפנקא)

את מה שיונתן דגן, מנהיג J Views, עושה ל"Smooth Criminal" של מייקל ג'קסון צריך ללמד בקורס הוצאת המיץ לשירי עבר. כל ה-Fאנק הממזרי שהיה בגרסה המקורית, אחד השירים הגדולים האחרונים הגדולים של ג'אקו, הוא עוקר לטובת ביט לאונג'י מעודכן כמו שער עיתון עם פינצ'י מור, פסנתר יבש ופרייזינג מייבש של נעה למברסקי, שמחליף את הצווחה הגברית-נשית ההיא. לגרום לגרסא של להקה איומה כמו Alien Ant Farm להפוך לקלאסיקה זו מומחיות בפני עצמה, ואם יש דבר ש- J Views התמחו בו הוא ייבוש: אחרי שיצא "Under the Sun" המעולה מאלבום הבכורה של ההרכב התעוררו ציפיות לאלקטרוניקה מסוג אחר, בוודאי מיוצא להקת ויולט ויז'ן. החיתוך של דגן לכיוון הרגוע והמרדים של "Muse Breaks", אלבום הבכורה של ההרכב, עורר את השאלה מה השתבש בדרך. התשובה של "Besides", האי.פי הקצר מבית היוצר של J Views לא מעודדת במיוחד.

מלבד יריית הפתיחה ברגל עם הקאבר לג'קסון, דגן ממשיך בשני רמיקסים חסרי עניין לקולות המדהימים של יסמין לוי ונינה סימון. בשניהם הוא פותח באופן צולע, מגביר עוצמות ומהירות לתוך השיר מבלי להבין מדוע בכלל פתח בכריזמטיות של מחלקת המים בעירייה. גם הגרסאות לשירי האלבום הראשון לא מצליחות להרים את ה-EP מכובדו והתקווה טמונה רק בקטע החדש היחיד באלבום: "Move Change" מציג את דגן בדיוק כמו שצריך לשמוע אותו: צליל עשיר של פסנתרים, חצוצרות ובס עבה, ווייב אנרגטי וגרוב בשרי. עוד הוכחה שכדי להשתפר אתה לא צריך לחדד את העבר, אלא ליצור את הבסיס לעתיד.

J Views, "The Besides EP"
(Jorjia Music)