פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הסרט המושמץ של יוצרי ה"מטריקס" הוא הקאמבק המושלם

      למרות שהמבקרים באמריקה קוטלים לו את האמא, ישי קיצ'לס סבור ש"ספיד רייסר" הוא בדיוק הקאמבק שהאחים וואשובסקי היו צריכים

      "ספיד רייסר" - הסרט הראשון שביימו אנדי ולארי וואשובסקי מאז "מטריקס רבולושנס" (2002) - הוא טריפ צבעוני, מופרע ונועז, שיסחרר את אישוניהם של לא מעט זאטוטים במהלך החודשים הקרובים, יקפיץ את רמת הסוכר בדמם ויצלה את מוחם. במובנים רבים מדובר בגרסה תמימה של "המטריקס" לילדים, הסרט שהקנה לוואשובסקיס את תהילתם. במובנים אחרים מדובר בניסוי קולנועי שכל קשר בינו לבין "סרט קיץ" הוא מקרי בהחלט. במובנים עוד יותר אחרים מדובר בקאמבק. אבל רגע, אני מקדים את עצמי.

      כמו הריסון פורד וישו מנצרת, גם האחים אנדי ולארי וואשובסקי החלו את דרכם כנגרים. מתישהו זנחו השניים את הדיקטים והחלו לכתוב קומיקס עבור חברת מארוול, ובאמצע שנות התשעים, בהשראת מפיק סרטי הטראש האגדי רוג'ר קורמן, החליטו לבדוק מה יש להוליווד להציע. הם כתבו את התסריט ל"מתנקשים" (שהפך לסרט אקשן זניח למדי בכיכובם של סטאלון ואנטוניו בנדראס) ושנה אחר כך כבר עשו את הבכורה שלהם כבמאים עם "קשורות", מותחן לסבי מסוגנן, מחרמן ומבטיח. במאי 99', בעוד חובבי הקולנוע ברחבי העולם כססו ציפורניים בהמתנה ל"אימת הפנטום", נחת באולמות "המטריקס" - החלק הראשון בסאגת מד"ב פילוסופית ושאפתנית - ופוצץ לקהל את המוח. ניאו, מורפיאוס, טריניטי, אייגנ'ט סמית, ציון, הכדור האדום, הכדור הכחול, "מדבר הממשי", "בולט טיים" - הוואשובסקיס בראו עולם שלם עם מיתולוגיה משלו, חיברו אותו באופן מבריק ופרובוקטיבי לחיי היומיום שלנו, ועל הדרך הרימו באופן משמעותי את רף האפקטים, האקשן וההתפלספות. אף שהסרט היה ללהיט קופתי ענק, נכתבו עליו אינספור ספרים, מאמרים ותיאוריות (רובם, ככל הנראה, בידי סלבוי ז'יז'ק).

      הנסיקה היתה מהירה, אך כך גם ההתרסקות. שני סרטי ההמשך של "המטריקס", שהתגלגלו לאולמות לאחר כמה שנים, אמנם ריסקו את הקופות (והפכו את הוואשובסקיס למולטי-מיליונרים), אך היו חיוורים, מקושקשים ומלאים בנאומים סתומים, בבחירות תמוהות וברגעים מביכים שגרמו לרבים לרצות לצרוח מרוב תסכול. גבות נוספות הורמו כאשר לארי בחר להגיע לבכורה החגיגית של "מטריקס רבולושנס" בפסטיבל קאן כמי שמצוי באמצע תהליך של קרוס-אובר ג'נדרי. אם לא די בכך, הוא גם בחר להגיע עם בת הזוג החדשה שלו, שלטובתה עזב את אשתו - מלכת סאדו בעלת מוניטין, שהישגה הגדול ביותר, כך לפחות על פי "רולינג סטון", היה החדרת כשלוש מאות סיכות לבולבולו של איזה ממזר מסכן. למרבה האכזבה, התקשורת לא פירגנה ללארי על הכיוון החדש, ומאז האחים נעלמו לחלוטין מהעין הציבורית. הם לא מתראיינים ולא מצטלמים, וחוץ מ"ונדטה" - הפרויקט הגדול האחרון (והמזעזע) שבו היו מעורבים - הם גם לא עשו סרטים. עד עכשיו.

      מהיר ועצבני

      אז כן, "ספיד רייסר" - עיבוד מחודש של סדרת אנימציה יפנית קאלטית משנות השישים - הוא בהחלט סוג של קאמבק, וכן, כמו שאולי הצלחתם להבין מהטריילרים, כזו מתקפה על החושים בהחלט לא חווים בכל יום (ואם כבר חווים, אז רק באיימקס). התמהיל שהאחים מגישים כאן הוא כה היפר-אקטיבי, היפר-סוריאליסטי, היפר-סטייליסטי, היפר-נראטיבי והיפר-דבילי, שניתן להמר על כך שהסרט יעשה לכם את אחד משני הדברים הבאים: או שהוא יעיף לכם את הגרביים מהרגליים או שהוא יעיף לכם את ארוחת הצהריים מהבטן.

      אם לומר את האמת, ציפיתי ש"ספיד רייסר" יעשה לי את הדבר השני (וליתר ביטחון באתי על בטן ריקה), אבל מה אומר ומה אגיד? כבר מהסצינות הראשונות, שבהן ספיד הצעיר יושב בכיתה ומפנטז שהוא מככב על מסלול המירוצים, והפנטזיה שלו נראית כאילו נלקחה מתוך מוחו של אחד הסטלנים מ"Dazed and Confused", היה לי די ברור שאני הולך לאהוב את הסרט הזה הרבה יותר משאהבתי את "מכוניות", "ימי הרעם" ו"2מהיר 2עצבני" גם יחד.

      הסיפור פשוט עד כאב: ספיד הוא נהג מירוצים שחבל לכם על הזמן, אבל הוא חי בצלו של אחיו הגדול, רקס, נהג אלוף שמצא את מותו על המסלול בנסיבות מפוקפקות. אחרי שספיד נוחל הצלחה במירוץ חשוב מציע לו מיליונר מתועב בשם רויאלטון (רוג'ר אלם המצוין) להצטרף לקבוצת הנהגים שלו. ספיד האידיאליסט דוחה את הביג באקס ובוחר להישאר עם המשפחה (ג'ון גודמן וסוזן סרנדון בתפקיד את ההורים התומכים). מכאן מתחיל קרב איתנים על מסלול המירוצים, שבו מתמודדים שכירי החרב של רויאלטון מול הנשמה והחום המשפחתי של הרייסרים, כוחות האופל של התאגיד מול נחישותו האותנטית של היחיד. מי ינצח? נו, ברור שספיד. אבל זה לא יהיה קל. וזה גם ייקח מלא זמן (שעתיים ורבע, ליתר דיוק). במשימה יסייעו לו טריקסי (כריסטינה ריצ'י), חברתו הצמודה וחובבת העור, נהג המירוצים המסתורי רייסר X (מתיו פוקס) ושימפנזה חינני בשם צ'ים צ'ים. מבין השלושה, עלי להודות שהכי אהבתי את הקוף (לא נאצי, ובכל זאת).

      למרבה השמחה, התוכן הלא מאוד מתוחכם של "ספיד רייסר" נארז בתסריט משוגע ומאוד לא לינארי, שמזגזג לכל הכיוונים ומתקדם בקצב רצחני, ומוגש בסגנון ויזואלי צבעוני, פסיכוטי ונרקוטי, שמשתמש בטכנולוגיה של "סין סיטי" כדי להמחיש את מצב התודעה של "צוללת צהובה" (על אמפטמינים). במילים אחרות, ברוכים הבאים ללונה פארק. פרט לבית משפחת רייסר, כל לוקיישן בסרט הוא יציר דיגיטלי, וכמו שאתם יכולים לנחש, חוקי הפיזיקה לא ממש תקפים כאן. וגם לא הקונבנציות הקולנועיות הרגילות. נוסף לכל הטריקים המגניבים למדי שמשולבים בקטעי המירוצים (מכוניות נוסעות בשבע מאות קמ"ש, קופצות זו מעל זו, מחליקות לכל הכיוונים בסיבובים, עושות סלטות, עולות על הרים וכיו"ב), נעשים גם כמה ניסיונות מעניינים לקרב בין סרט הלייב אקשן לסרט המצויר (הן בעריכה והן באמצעות שימוש מרהיב בשכבות של תפאורה דיגיטלית). התוצאות הרבה יותר מרשימות מאלה שראינו ב"משפחת פלינסטון". ואם במקרה אתם לא בעניין של פריצות דרך טכנולוגיות ותצוגות תכלית ממוחשבות, אל פחד: מספר מכובד של נינג'ות מלאי מרץ (אחד אף נותר בלי מכנסיים), כמות מרשימה של מסרים אנטי תאגידיים נוקבים (שכמעט מצליחים להשכיח את העובדה שהסרט נעשה בכספו של אחד התאגידים הגדולים והחזקים בעולם, ואת העובדה שה-M שעל קסדתו של ספיד דומה באופן מחשיד ל-M של רשת המבורגרים ידועה) ומיליון הסחות דעת עסיסיות, פטישיסטיות ומטמטמות עיניים יסייעו לכם להעביר את הזמן בנעימים יחסית.

      אקסטזי

      ובכל זאת, ועל אף ההתלהבות המדודה שהופגנה במהלך רשימה זו, "ספיד רייסר" הוא עדיין סרט לילדים בני שבע, והוא ממש לא "רטטוי", ובאמת עדיף לכם לזכור את זה לפני שאתם ניגשים לעשות עליו סיבוב כשהוא יעלה סוף-סוף בארץ (ב-19.6). אם אתם מצפים להתרגש או להיות במתח, אתם צפויים להתאכזב, ואם אתם מתכננים להיות ציניים ונודניקים, עדיף שבכלל לא תטרחו: הדיאלוגים פשטניים, ההתפתחות הדרמטית צפויה, ההומור סובב סביב השימפנזה והמנעד האמוציונלי נע בין "נחוש" ל"שמח" ל"נרגש" ל"כועס" ל"נחוש". להגנת הסרט ניתן לומר שהוא בוחר במודע בכיוון האינפנטילי, ושאם לשפוט על פי ההקרנה שבה נכחתי, נראה בהחלט שקהל היעד של הסרט בא על סיפוקו (ולא, הוא לא היה על סמים).

      לגיטימי לכעוס על האחים וואשובסקי על כך שהחליטו לחזור לעניינים עם סרט שהוא כל כולו מגרש משחקים חלומי וחולני עבור צופים שעדיין מוצצים אצבע, ואפשר גם לטעון באופן משכנע שהם איבדו את שפיות דעתם באופן סופי ומוחלט ושיש לאשפז את שניהם במוסד סגור, ויפה שעה אחת קודם (וזה בדיוק מה שרוב מבקרי הקולנוע בארצות הברית עושים), אבל אפשר גם לשמוח על כך שאחרי קיפאון של כמעט עשר שנים הם הפסיקו עם השטויות ומשחקי המין וחזרו לעשות את מה שהם עושים הכי טוב: להרים את הרף, לעקוף את כולם בסיבוב ולהגדיר את חוקי התנועה הקולנועיים מחדש. נראה לי שבמקרה הזה אני בוחר באופציה השנייה, למרות שאם הסרט היה קצר בעשרים דקות, לא הייתי בא בטענות לאף אחד. להפך.