פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הצעה מגונה

      מאוכזב מחגיגות ה-60, נותן ראובן רייכמן לשרה רוחמה אברהם בלילא עצות לקראת יום העצמאות הבא. הוא גם מוכן להתפשר על מעט פחות מ-100 מיליון שקל

      שום דבר משמח לא קרה בערב יום העצמאות. גם לא ביום העצמאות עצמו. אותה לאות המקננת בגוף, אותה עגמימות, אותה תחושת החמצה. לא, זאת לא היתה תחושת ההחמצה הרודפת את נעורינו, של מסיבה המתרחשת אי שם, בלעדינו. להפך: החגיגות עשו רק חשק להסתגר בבית, לכבוש את הראש בין הרגליים ולדמיין שמה שמתרחש בחוץ אינו אמת, בעוד המטוסים רועמים בחוץ וצנחנים מרסקים את איבריהם של אזרחים.

      אינני מתעניין במספרים גבוהים, אבל כשישבתי בתחתוני מול המרקע, ששידר את המראות מכל הארץ, לא יכולתי שלא לתהות כיצד שרשרת האירועים הדהויה והעלובה הזו עלתה 100 מיליון שקלים. כעת כבר מאוחר מדי, אך הנה כמה עצות לשרה רוחמה אברהם בלילא לקראת יום העצמאות הבא:

      האירוע המרכזי

      כמה עצובים היו תרגילי הסדר הצבאיים במהלך טקס הדלקת המשואות. שום רגש לא התעורר בי למראה החיילים במדים הלבנים שהתאמנו במשך חודשים ארוכים רק על מנת ליצור בגופם צורות עקומות, כעורות, נטולות השראה, שהקריין ביאר לקהל המוזמנים כ"מאזניים", "מגל ופטיש", "שקל"(!) ועוד כהנה וכהנה.

      מדוע, חשבתי בלבי, לא לנצל את כל כוח האדם הזה לספקטקל מותח, שיהיה סמל אמיתי, חי ומרגש, לקיומנו בארץ הדוויה הזאת? או במלים אחרות – טטריס. אותו משחק אסטרטגי-טקטי, שמטרת המשחקים בו למנוע מקוביות להשתלט על כל שטח המסך.

      וכעת דמיינו לעצמכם: טטריס אנושי. מחלקו העליון של אותו מגרש המסדרים עצום מגיחה דבוקת חיילים, מסודרת כאחת מקוביות הטטריס וצועדת לה במהירות כלפי מטה. נשיא המדינה או יושבת ראש הכנסת יושבים עם מגאפון, ומנהלים את המשחק: הם יכולים לדרוש מן החיילים לצעוד ימינה או שמאלה, וברצונם – גם להתהפך, על מנת שיתאימו לסידור של שאר החיילים, שמחכים להם בתחתית המגרש. כאשר מושלמת שורה שלמה של חיילים, נורים זיקוקין די נור, עשן ממלא את המגרש, ושורת החיילים מפנה את מקומה (אולי דרך חורים ברצפה).

      אירוע מעין זה יכול להיות לא רק מפגן של עוצמה ודיוק צבאיים, כפי שהתכוונו יוצרי המופע העילג ביום העצמאות. בעזרת נשיא חריף או יושבת ראש כנסת חדה, הוא היה יכול להימשך שעות, ולהראות לעולם את כוחנו האמיתי: האינטלקט היהודי.

      סמל החגיגות

      בכל עידן יש תנוחה אחת שבה נהוג להצטלם. אם משנות ה-80 כל אחד שומר לעצמו תמונה שבה הוא עטוף במעיל גשם ארוך, ומשנות ה-90 יש לנו פורטרטים רכים של פנים חפות מאיפור, בשנות האלפיים יש לנו תנוחה הרבה יותר מחמיאה: גבר עומד עירום על ארבע, מסובב ראשו לאחור אל המצלמה, מחייך, פוער אל מול העדשה את ישבנו, שבמרכזו פרח ורוד-חיוור, ומכופף את איבר מינו הזקוף לאחור. ראש, פי טבעת, אשכים מכווצים, וזין. בטח ראיתם כבר אלפי תמונות כאלה. היש תנוחה יפה מזו? היש תנוחה שמסכמת טוב יותר את 60 שנותיה של מדינתנו הצעירה?

      חייבים להודות, מדובר בתנוחה תיאטרלית למדי. אך שלא כמו אותו ילד קיטשי המנופף בדגל שנבחר לסמל את חגיגות שנת ה-60 – ילד שיכול היה לייצג כל מדינה אחרת המתיימרת להיות ארצות הברית – כאן נלכד משהו מאותה תנופה אידיאולוגית קצרת מועד שבה נבנתה ישראל. אחרי הכל, מדוע שגבר נאה, עירום, יכרע על ארבע, סתם כך לבדו באמצע החדר, ויכפוף את פינו נגד כיוונו הטבעי?

      כדי להבין זאת יש להבחין בשני המרכיבים העיקריים של תנוחה זו: איבר מין ופי טבעת השייכים לאותו גוף. אלו הם הין והיאנג שלנו, החור והחומר, השחור והלבן, השמיימי והארצי. העובדה שהגבר מכופף את איבר מינו לאחור מבטאת את הרצון הטבעי, הנואש, הנואל, לכך שהניגודים יתערבבו זה בזה, יהפכו לאחד. זהו, במחווה אחת, המעשה הציוני. צו פיוס, קמפיין לאיחוד המשפחה בארוחת שישי, כור היתוך. העובדה שזה בלתי אפשרי, שזהו כישלון ידוע מראש, היא זו שמקנה לתנוחה הזאת את יופיה החריף, השנות-אלפיימי, המייצג, כל כך.

      זהו, ללא ספק, הסמל הראוי למדינתנו במלאות לה 60 שנה.

      פיסה בנצח

      כמה מנותקות היו החגיגות מתושבי ישראל. הללו רק הוזמנו לצפות, כאורחים מבחוץ – בזיקוקין די נור, במטוסי צה"ל החגים מעליהם, מאיימים, במיטב אמני ישראל. מלבד ההצבעות שניהלו ערוצי הטלוויזיה לזמר ה-60, פוליטיקאי ה-60 וכו' - לא תוכנן שום אירוע שבו התושבים עצמם הם הם הגיבורים.

      בכל מוקד חגיגות היה על השרה רוחמה אברהם בלילא להקים ביתן קטן, שבו תושבי ישראל יוכלו להצטלם ולהנציח את עצמם באלבום חגיגות ה-60. התמונות, או סרטוני הווידיאו, ישודרו בשידור חי אל ערוצי הטלוויזיה ולאתר אינטרנט ייעודי שיוקם למטרה זו – וכך תהיה לתושבי ישראל הזדמנות אמיתית לראות את עצמם כחלק מן המדינה.

      בכל ביתן כזה יש להתקין מצלמה, קולב וארבע כריות. סדרן שיעמוד שם ינחה את התושבים להסיר את בגדיהם, לתלות אותם על הקולב, לכרוע על ארבע (הכריות מתחת לברכיים ולכפות הידיים) ולהפנות את ישבנם אל המצלמה, לחשוף את הפרח הוורוד שהם מתאמצים להסתיר כל כך – תשובה אזרחית למטרי הטילים ולמטוסי הקרב החגים מעליהם, כעיטים מעל פגר.