סיום העונה החמישית של "ארץ נהדרת" חותר תחת "הישראליות"

מהרגע שנגמרה התכנית האחרונה בעונה ה-5 ניסיתי להבין מה זה אומר על "ארץ נהדרת", שבחרה בשיר הסיום שלה, שהיא גם ספיישל חגיגות ה-60, דווקא ב"כמה יוסי?" של ברי סחרוף – אחד השירים הישראלים הטובים של כל הזמנים ובוודאי הקולי שבהם (והטוב ביותר של סחרוף עצמו), שדפק נפקדות מצערת מכל סיכומי הסיכומים. כי בינינו, בין "זמר נוגה" ל"הילדים של חורף 73'" אין בדיוק מקום לדיסטורשן והסימפולים של רע מוכיח והטקסט האוטוביוגרפי של סחרוף על הנעורים בבת-ים. ובכל זאת, "ארץ נהדרת", תכנית שבוודאי היתה נכנסת לכל מדגם פופולאריות טלוויזיוני (שמעתי שבאיזשהו ערוץ זכה רן דנקר בתור הגבר הישראלי הסקסי ביותר בכל הזמנים), בחרה דווקא בו (וראיתם באיזו חדווה הוא בוצע?) הבחירה הזו מעידה דבר אחד על "ארץ נהדרת", או ליתר דיוק על הכוונות שלה, והוא שיש לה כוונות; קיים בה ניסיון בלתי פוסק לנצל את כובד משקלה התרבותי-עממי כדי לחתור תחת מה שמכונה "ישראליות", או "הומור ישראלי" (ואם לא לחתור, לפחות לטלטל קצת את הסירה כשאפשר).

אני בטוח שכמה אפים מתעקמים עכשיו, משל נתקלו בגבינה עבשה מצחינה במיוחד. מצד אחד עומדים אלו שמתגעגעים ללובה וחושבים שהתכנית מידרדרת מדי עונה ונחמסה בידי כנופיית סמולנים; מנגד מצקצקים בלשונם אלו שבלי שלושה ציטוטים של סטיבן פריי ודניס פוטר לא פותחים את הבוקר ורואים בה הומור נמוך, מתלהם ובבוני.

אני לא נמצא באף אחד מהמחנות הללו. גם לא ביניהם. למעשה, אני מכיר מעט מאוד אנשים - בני משפחה, חברים וקולגות - שחושבים כמוני ש"ארץ נהדרת", למרות לא מעט מהמורות ורגעים קשים, סיימה יופי של עונה, שבה גם ברגעים שהיא פחות הצחיקה ניכרה בה השקעה והתמקצעות בכל אספקט אחר – בימוי, צילום, סטיילינג ועריכה (ובואו נגמור סופית את הדיון הזה – אין לי מניות בערוץ 2 ואני לא רוצה לעבוד ב"קשת". עבדתי שם פעם במחלקת האינטראקטיב ואני בעיקר זוכר את הטיול לאכזיב בו ניצחתי בתחרות שתיית בירה). קחו לדוגמה את המערכון הכי פחות מצחיק אתמול, זה שגם שודר בוואלה! אמש, ובו איל קיציס מראיין את דוד בן גוריון: החיקוי של בן גוריון היה רע, הבדיחות הסתיימו בדרך כלל במלמולים של מריאנו שהזכירו את הבאבא בובה, פולה הזכירה את אן מ"הממלכה הקטנה" באדישות שלה והמחווה ליוחי צוקר היתה תמוהה, שכן הוא בוודאי מהדמויות החלשות העונה. ובכל זאת, השריטות הקטנות בפריים, הדיבור המדוקדק של קיציס, הארט בחדר ודמותו הצעירה של שמעון פרס, מעידים על כך שב"ארץ נהדרת" אין מקום לשכונה, גם כשהסכינים לא מושחזים עד הסוף. גם הקרב על תל חי, שהיה שירו הכי פחות מוצלח עד כה של בן עפרוני, צולם בלוקיישן, עם ניצבים, תלבושות, כוריאוגרפיה ועיבוד מוזיקלי מיוחד. אני מצטער להישמע כמו זבל תאגידי, אבל אין עוד תכנית טלוויזיה עם כזו נאותות הפקה.

כתבתי לא פעם ש"ארץ נהדרת" לא יכולה להצחיק את כל המדינה, עם כל דמות ובכל מערכון, ודווקא כשהיא הולכת בקטן ונמנעת מהפומפוזיות, היא בדרך כלל מוצלחת יותר. בעונה הזו היו לא מעט רגעים סתומים, ניסיונות חזרה על נוסחאות שהוכיחו את עצמן ובהיות נטולות הבעה במסך; אלא שלצדם, ואת זה אסור לשכוח, מספיק רגעים חדים, בועטים, שטותיים ומסטוליים.

הנאום של אולמרט בפתיחה, ירון לונדון, משדרי הרטרו של אוקטובר 73', יוני 82' ונובמבר 95' בעיצוב השפה, עיצוב האולפן, עיצוב הפתיחים (במיוחד של 82'), עיצוב התלבושות ובעיקר הוירטואוזיות של קיציס, שסוף סוף יצא קצת מהאנדרסטייטמנט. העובדה שזו היתה האחת הפעמים הראשונות מאז השינה הגדולה של אריאל שרון שמישהו העיז להזכיר שהסבא הטוב והמנמנם הוא האשם הגדול במלחמת לבנון והמלחמה בין עופרה וירדנה ("הלוואי שימציאו מחלה חשוכת מרפא ושתחלי בה"). מילות השירים של נעמי שמר. ההמצאות הישראליות הגדולות (במיוחד פתח תקווה, הכסא המתקפל והתרמוס). בר רפאלי.

גיא זוהר, און פרלין, ישראל: המיטב, החדשות בהרחבה, אחד נגד 119, אפי, דובה וקיפוד (בטח היו עוד ואני לא זוכר).

יוחי צוקר, ההודים, כל דמות של יובל סמו חוץ מאון פרלין, אולפני פתיחה ארוכים (הקרב בין הילארי לאובמה, הקרב על בית המשפט העליון), החיקוי של אולמרט, פחות מדי מאור כהן, הטור הזה (בטח היו עוד ואני לא זוכר).

משאלה לעונה הבאה: למצוא סנג'ר שיימצא את הטור הזה במקומי.