פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קול באישה ערווה

      כל העניין הזה של נשים ורוקנ'רול אף פעם לא היה לכם באמת ברור? קחו ארבעה מייספייסים שישנו את דעתכם. עינב שיף רוצה בנות

      תעשיית המוזיקה הישראלית בימים שאחרי פסח ויום העצמאות נראית כמו זירת קרב מגואלת בזיעה מבוהלת: רוב האמנים המוכרים רצים מבמה עירונית ליום סטודנט, האמנים האלמונים "עובדים על חומרים" (לו היה לי שקל וכו'), ואילו במשרדי יחסי הציבור מטפטפים את "המרענן/ת הרשמי/ת של הקיץ" או "משהו שעוד לא שמעתם", שהם בסך הכל תרגום של "אללי, כמה כסף אפשר כבר לעשות מקרן פלס". התוצאה היא שמלבד הבלחות (כהן@מושון למשל), מדובר במדבר יצירתי שלא היה מבייש את הקריירה של דפנה ארמוני. ובכל זאת, עד שזרם הריליסים יתחדש (קוב, יהלי סובול ורע מוכיח, אמילי קרפל), חשבנו על הצעת הגשה מוזיקלית מרעננת לימים צחיחים אלו, ועוד עם טוויסט. כי הרי ידוע שיותר יבשה מסצנת הרוק בימים שאחרי פסח היא סצנת הנשים ברוק, שלא עושה אפליות ונותרת מבוישת בכל השנה. ובכן – לא עוד:

      Carusella

      תמר אפק (שירה וגיטרות) וגיא שכטר (שירה ותופים) הביאו איתם את כל האנרגיה והזעם של להקתם הקודמת ED, העלימו את הסנטימנטליות, ומאז לא הביטו לאחור. נויז, מת' רוק, גאראג'-פאנק – איך שלא תנסו להגדיר אותם, "קרוסלה" תמיד יפוצצו את התבנית ואתכם במכות. אפק עצמה (שמלבד היותה מוזיקאית גם ארגנה את פסטיבל "חוצמזה", וכנראה גם את "חוצמזה 2" שבא עלינו לטובה ביולי) משרה תחושה של דיווה מהגיהינום, סמכותית וכובשת, כותבת מוכשרת ("אין כזה דבר סטאר קוואליטי", היא אומרת בציניות, כנראה על עצמה) ושכטר תמיד היה מתופף עם זרועות של מקדחה. אלבום הבכורה המתהווה שלהם הוא אחד הדברים המעניינים שמתבשלים בישראל, דקה לפני שהם יוצאים לטור בחו"ל (ואם יש מעט שכל בראשם של הגויים – הם ישאירו אותם שם). המסקנה? לשנן את לוח ההופעות שלהם, שכולל משום מה תאריך במועדון צוותא, שאחרי מאתיים שנות קיום החליט להחריב עצמו כנראה עם דיסטורשן שאינני בטוח שהוא מסוגל להכיל. שמח זה בטח יהיה.

      The carsitters


      נועה מרגלית, הקול המוביל של להקת הפאוואר-פופ (הנה סגנון שכמעט ולא קיים בישראל), היא מין תמר אפק רק עם קצת יותר חמלה: בשירי האי.פי של הלהקה," born to stay" היא מתרוממת מעל הדיסטורשנים של שאר חברי הלהקה (יואב רוזנטל, מתן שמואלי ואיתי מאור) ומשחררת מלודית את פלונטר הרעש וזה די מקסים: ברווח שבין הקלילות לבין הרצינות, הקרסיטרס נכנסים למשבצת שהיא, כאמור, ממש לא מאוישת במקומותינו. מספיק לשמוע את הסולואים הנאיביים של רוזנטל כדי לחייך ולחשוב על מונטריאול. אז כמובן שהם שרים באנגלית ומתיירים בחו"ל כך שנחמה אין בזה יותר מדי, אבל עד שיקליטו את אלבומם הראשון והמלא (בקרוב, אמן) נראה שהם נולדו כאן כדי להישאר, או לפחות עד שיעזבו.

      ריף כהן

      כשריף כהן שרה על ראשה שהתפצל עולה ממנה ריח איסלנדי מאד ברור ומובהק, כזה שאומרים שיגיע לארץ בסוף יולי. ולמרות שנהיר לכל מהיכן ההשראה לאפלה הקברטית שאופפת את שיריה של כהן, מרגש לשמוע את המבצעת הארטיסטית והמגוונת הזו בעברית, מחפשת "מי יאסוף את ראשי / מי יאסוף את גופי". בשנים האחרונות היא נעה על הקו שבין פריז לישראל, רק בת 24 וכרגיל עוסקת בעיסת ה"ארט/פרפורמנס/מוזיקה/אהבת הסלשים להרחבת העיסוקים". אבל מאותו ראש מפוצל ודרך שירים כמו "יממה יקרה" (שמצליח לקחת את הצדדים החיוביים ב"אמנז'יאק" של רדיוהד ולהפיח בהם אנרגיה), כהן חייבת להתמקד טוטאלית בהוצאת האלבום הראשון שלה. בינתיים, יש לה דואט עם אסף אמדורסקי (שגם עובד איתה על האלבום הראשון), ועוצמה ששמורה רק לייסורים מתוקים של מי שתפסה את החיים בגרון ולא עומדת לעזוב.

      הילה זהרור

      מבין כל הכישרונות שהזכרנו פה, נראה שלהילה זהרור יש את הסיכוי הרב ביותר להצליח באמת: היא מוקפת במיטב הנגנים שיש לאזור הצר הזה להציע (מספי אפרתי ועד יקיר המדור גיא שמי, מבן הנדלר ועד אדם שפלן). את אלבום הבכורה שלה יפיק לני בן בשט, שהפיק את "עזרה בדרך" של נעם רותם, והיא שרה בדיוק בטון המתאים, זה ששוחה מצוין באוזן הישראלית בין הדיסטורשן לפסנתר, ולפעמים מגלים שאפילו שנדמה שכבר שמעת את כל זה – זה עדיין ממש בסדר, בטח בעונה הזו, שבה כל קול תועה במדבר יכול להיות השיר שיציל אותך.