פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לרוטס מהר

      ציידנו את איל רוב בזוג אוזניות סטריאופוניות כדי שידקדק באלבום החדש של הרוטס שיר אחרי שיר. המסקנות שלו הן שאמריקה מפחדת, ובצדק

      עשרים שנה חלפו מאז נפגשו שני הנערים קווסטלאב ו-Black Thought ודיברו על מוזיקה. 8 אלבומים והרוטס, מי שהחלו כפ'אנקיים - כמעט אסיד ג'אז כמו שקראו לזה פעם בנייניטיז - הפכו במרוצת השנים לאבירים שחורים משחור של המוזיקה השחורה. זו שמתקשרת עם הרוחות המסוייטות רדופות שדי הבלוז, הייאוש ברחובות שגורם לך להרגיש הכי קטן בעולם והעובדה המתסכלת שמי שצריך להקשיב למוזיקה הזאת, לא שם זין עליה.

      לרוטס זה לא ממש משנה את הדרך בה הם הולכים, דרך שמותווית על ידי החזון של קווסטלאב, אינטלקטואל, חוקר מוזיקה ואחד המתופפים האלו אשר בגופם רוחות הבלוז מוצאות סוף-סוף מנוח ומייללות את פחדי המחשך. והרוטס עובדים הכי טוב כשמפחדים, ואמריקה יותר מהכל, מפחדת. עם "Rising Down" הרוטס נותנים לה סיבות טובות להישאר ככה.

      "The Pow Wow"

      "לפני הרבה שנים, אי שם ב-1994..." כך נפתח התקליט. שיחה בה קווסטלאב ו-Black Thought מעלים טיעונים בפני מנהליהם דאז על הדרך בה הם מתנהלים מול הלייבל, גפן. צעקות, הרבה אמוציות והכל בשביל המוזיקה. תכף זה מתחיל.

      "Rising Down Feat Mos Def & Styles P"

      הלו-הלו-הלו מה זה השיר הזה מה? זה השיר הראשון שמתפיס באלבום הזה. שיר שהוא מצב-רוח. אתם יודעים מה? גדול מזה - הלך רוח חברתי. לפני הכל זה התופים של קווסטלאב, אחריהם מגיחה מהאפלה הגיטרה של קפטן קירק, צעדי הבאס הכבדים של האב ומעל כולם מוס דף, שפותח כאן בראבק של הראבק עם אחד הבתים הטובים שלו בזמן האחרון: "אף אחד לא בטוח מהסכנה, ג'ק, זה לא ג'י. פי. אס. זה די. אי. אף.” הוא אומר. “הכל למכירה, גם הנשמה שלך, הכל בקונטרול" משלים אותו בלאק ומקבל חיזוק גם מסטיילס-פי. שלושתם, על ביט רוק'נרול שלא נמאס לשנייה, פותחים את האלבום הזה בקונטראסט שמגלם את כל מה שהוא הולך להגיד – הפרנויה הזוחלת הזו שמשהו לא בטוח במקום בו קוראים לו בית.

      "Get Busy Feat Dice Raw & Peedi Peedi"

      שוב מינימליזם שיוצר הרבה רעש. תופים בדיסטורשן שאף אחד לא יכול עליהם, באס סינטי רועד כמו הידיים של מייקל ג' פוקס, כמו זה שדד פרז הביאו בקלאסיקה שלהם "Hip Hop” ומתחת, כמעט בלתי מורגשים, שטיחים דקיקים של סינטים. בלאק משמיע קול ראשון, בטוח, יודע מה העניינים, משוחרר אפילו להביא גם את הפזמון. דייס, האורח הראשון, מביא בית חמוד שאין יותר מדי מה לכתוב עליו ודווקא פידי פידי הוא הקול והרעיון המילולי שמתאים להמולה הזו. אולד סקול וויב בפלואו מקוטע ויצירתי כזה שיושב יופי עם הקונספט שממשיך להטריד. הסינגל הראשון מהתקליט מהסוג שמתחיל מלחמות.

      @15

      נוסטלגיה פעם שנייה, והפעם עם שיעור בהתפתחות. בלאק בגיל 15 נותן פלואו של חבית בוערת בפילדלפייה הקרה עם התלהבות וחדות בסקיט משובח. מחשבותיי שחורות ולכן השם שלי לא מעורר שום שאלות. יאללה לשיר הבא

      " Bars 75 //Black's Reconstruction"

      היפ הופ לפנים. קצב ומילים לאורך 75 תיבות. שיר הסולו היחידי בעצם של האיש שבזמן האחרון אוהבים לרדת עליו. בלאק הוא ראפר, לא אמ.סי. הוא ניחן ביכולת חד-גונית להעביר יותר ממסר אחד וזה מה שהוא עושה, אבל כשזה בא בשיר אחד, אפשר לשמוע עד כמה רחוק ראה הילד בן ה-15 מהסקיט הקודם. כמפיק, קווסטלאב נתן לו מספיק מרווח להוריד את החרוזים שלו ביג דאדי קיין סטייל, בקול מלא דיסטורשן; ובלאק חופשי מקבל כאן כבוד - מעין פאוזה קצרה מהנושא אשר בשמו התכנסנו כאן. רוב הסיכויים שזה יהיה השיר שיקבל הכי הרבה "סקיפ" על הראש, אבל בחיאת אל תישנו עליו.

      "Becoming Unwritten"

      עוד שיפטר 30 שניות של הרוטס בין קטעים, שגורם לך לגרד בפדחת ולחשוב, ס'אאמק למה לא עשו מזה שיר?

      "Criminal feat Truck North & Saigon"

      כמעט עשרים שנה הם עושים את זה, אבל הרוטס – כידוע - מתפרנסים מהשוליים. הסיפורים שלהם הם אלו הלא מובנים; הם אוהבים את האותיות הקטנות בכותרות הגדולות של אמריקה. כשמתייחסים אליך כמו פושע, הפשע הוא כל מה שאתה יודע. אז כן, יש התחממות גלובלית, מלחמה בעירק והנפט מתייקר, אבל בשכונה של החיים הצרות נותרו כמו שהן – יש כאלו שחיים טוב יותר ויש כאלו שרק מסתכלים על החיים מאחורי סורג ובריח. שיר הסינג-אלונג הראשון של האלבום הזה עם פזמון חמוד שאסור לתת לו להטעות אתכם - מדובר בפצצה טקסטואלית, במיוחד הבית של סייגון בסוף, שמשאיר לכולם אבק.

      "I Will Not Apologize feat Porn & Dice Raw"

      דגימה של פלה קוטי, קול הצבוע החותך של טאליב קוואלי בפזמון ובנאדם עם שם כמו פורן שפותח את השיר – אין גאלה, חייב לצאת מכאן משהו טוב. אחד מהשירים שעליהם נשען האלבום הזה. כל אחד הקולות כאן נותן את בית חייו ולא סתם בא לדפוק כרטיס - סיפורים מהצד הדפוק של פילדלפייה ואף אחד לא הולך להתנצל עליהם. ממש לא. בלאק הוא עדיין הבוס של החגיגה והשיר הזה הוא עוד הוכחה לכמה הרוטס, ובעיקר הפה הגדול שלהם, היו זקוקים לאורחים כדי להישמע טוב יותר. הפקה של כל הלהקה שגם נשמעת ככה; שיר שלוקח את הרוטס פעם נוספת לדברי הימים של המוזיקה הזאת.

      "I Can Help It feat Malik B, Porn, Mercedes Marthinez & Dice Raw"

      שיר שמתקשר עם הסאונד של "Tipping Point". באסים רוטטים, תופים שנשארים מעט מאחור למרות שלא מפסיקים להתל באוזן לשנייה ורק הרפארים מחזיקים את השיר הזה כדי שלא ייפול לתהומות שאול. עזבו שהפזמון של גב' מרטינז אכן נוסע כמו מרצדס קבריולה בכבישי אל.אי; התוכן של השיר מדבר על גטו. התמכרויות של גטו מול התמכרויות של הוליווד ואיך לא משנה מה אתה דוחף לפה שלך - כדורים או כסף - אתה פשוט לא יכול על זה. מאליק בי, חבר להקה לשעבר קפץ לעשות כבוד ופורן ודייס, שמרוחים כאן על חלקים גדולים בתקליט, מראים שעתיד פילדלפייה מצוי בידיים טובות. כאלו שיודעות לכתוב.

      "Singing Man feat Porn, Trcuk North & Dice Raw"

      עוד יהלום שחור משחור. שיר שבקלות היה יכול להיכנס לאלבום האחרון של אריקה. הפקת פרנויה שמיושבת בפזמון סול-בלוז-וודו. קהירי מאטין, שותף וותיק בקרו של הרוטס יחד עם הלהקה כולה מרביצים כאן את השיר הטוב ביותר באלבום. המילים לא נותרו בצל ומספרות שלושה סיפורים של אנשים שקמים בוקר אחד, מתסכלים בחלון, לוקחים תת-מקלע ומתחילים לירות לכל הכיוונים. מטריד כמה שזה יפה. ואמריקה, אם עוד לא ידעתם את זה היא המקום הכי עלוב, רקוב ושונא אדם על הכוכב הזה. שיר שהוא הגאס ואן סנט של האלבום הזה. בימים הטובים שלו, כן?

      "Unwritten feat Mercedes Martinez"

      עוד הפוגה לכאורה מכל המולת הקצב המסויטת והנפלאה הזו. שוב אותו תעלול שתמיד עובד - קול נשי משורר לך את האוזן בנעימות על הדברים שלא יכתבו לעולם ועליו בלאק מספר את סיפורי עוד וודקה-עוד סיגריה-עוד הומלס נעלם, שמופיעים בכל אלבום של הרוטס בחמש שנים האחרונות. אין רחמים על המאזינים, אבל אתגרים חופשי יש. כמו השיר הבא למשל.

      "Lost Desire feat Malik B & Talib Kweli"

      מאליק, טאליב ובלאק – אל אלוהים ככה נשמעים הרוטס אול סטארס.. ליהודי מן הישוב זה עלול להישמע כמו חוליית טרור שבאה לעשות שמות, והאמת לא רחוקה מזה. מינימלזים שנסמך על התופים הזועמים של קווסט וקלידי הבס החורקני של קאמאל הם הסאונדים היחידים שיש כאן, אך זה של התשוקה למילה הכתובה, הוא השוס האמיתי של השיר הזה, שצריך כמה וכמה שמיעות כדי להבין מה בדיוק קורה שמה בין המכות האלו ולמצוא את התשוקה עליה הם מדברים כבר במשך אלבום שלם.

      "The Show feat Common & Dice Raw"

      טוב ככל שהוא, השיר הזה סובל ממיקום לא נכון במפת המלחמה של האלבום. הפזמון מגיע אחרי ששמענו הרבה יותר טובים ומשכנעים ממנו, אך בפנים יש כמה שורות מנצחות של בלאק "i hit 'em,up like ethyopians hit italy,swifter than the bullet that hit J Kennedy” וקומון, כהרגלו, עושה את מה שהוא עושה, אבל משהו כאן לא עובד. גם הסאונדים הדד פרזיים האלו חוזרים על עצמם. בסכימה של כל השירים עד עתה מדובר ברגע חלש יחסית.

      "Rising Up feat Wale & Chrisette Michele"

      דוגמה מאלפת למה האלבום נפתח כמו שהוא נפתח ומסתיים ככה. על הנייר זה נשמע כמו אילוץ של דף ג'אם לאלבום כה תובעני: "תביאו שמות שאפשר למכור". והאנשים שמתארחים כאן הם אלו שאמורים למכור לדאף ג'ם את התקליטים שלהם בזמן הקרוב. הרוטס, שועלי קרבות מיומנים שלמדו להתל בלייבלים שלהם בדרכים-לא דרכים, נותנים כאן מנה אחת אפיים ויוצאים מלכים. למרות שהשיר הבא קצת מעיב על המסר, יש עזים שאין דרך לעשות מהן שישליק, אלא חייבים לבלוע בשלמותן.

      "Birthday Girl"

      איי-טיונז. רינגטון. כסף. מה לעשות, חייבים גם שירי אמצע דרך שהרדיו יוכל להשמיע. אם זה מה שמאפשר הוצאת אלבום, אחד מהחתרנים הבודדים שיוצאים בתעשייה היום, דיינו.