עיר מקלט

כשחברה שלי לשעבר שאלה אותי איך אני חושב ש"סקס והעיר הגדולה" תיגמר – האם אני חושב שקארי תלך עם מיכאל ברישניקוב או עם מיסטר ביג – אמרתי לה שאני מקווה שהיא תחלה בסרטן הערמונית ותמות. מה שקרה זה שקארי לא מתה אלא בחרה במיסטר ביג, וחברה שלי עזבה אותי, אבל נראה לי שזה לא היה קשור.

הסיבה שחפצתי – ועודני חפץ – במותה של קארי, ואם אפשר על הדרך אז גם לגרום לשלוש החברות שלה להיהרג באיזה שיט לקאריביים, תאונת פגע וברח עם האמר או סתם כשל כולל במערכת החיסונית, היא שאין דבר שמפחיד גברים יותר מ"סקס והעיר הגדולה". לא בגלל שפטפוט חסר פשר ומהות ובעיות של נשים שמתקרבות לגיל הבלות ומתעקשות להתנהג כמו תיכוניסטיות בליל אהבה בצמח הוא משהו שמאיים על הגבריות שלנו, אלא מכיוון שהסדרה הארורה הזו הביאה איתה סטנדרטים חדשים להתנהגות נשית טיפוסית, שכלל אינה טיפוסית; התנהגות שלכאורה שיקפה הלך רוח נשי קולקטיבי שדוכא במשך שנים על ידי הפטריאכליות, אבל למעשה לא היה קיים מעולם.

טרם הובהר לי אותו מקדם הזדהות העצום שכל כך הרבה נשים נהו אחריו באדיקות ועיוורון, שכן – ואיני מחדש כאן דבר – כמה בחורות הן כבר מחברות טורי סקס פופולאריים, בעלות גלריה, עורכות דין כרישות או יחצניות סופר מצליחות, שאת עיקר יומן מעבירות בשיטוטים בסנטרל פארק, מסעדות יוקרה, בתי קפה אופנתיים ושתיית קוקטיילים מבחילים בברים טרנדיים? קראו לי מנותק, אבל איני מכיר הרבה נשים, או גברים לצורך העניין, שיכולים להזדהות עם אותו סגנון חיים נהנתני. יותר מש"סקס והעיר" שיקפה מציאות של חוויית בילוי נשית, היא הציבה אידיאל שאליו יש לחתור ודרך חיים שאליה כדאי לשאוף. היא אמנם הכניסה קצת טעם במלתחה של יוצאות קיבוץ, אבל זו בערך התרומה החיובית היחידה שלה. העובדה שהיא גרמה לפועלות במפעל האריזה של זוגלובק לזעוק בשמחה "סוף סוף מצאתי סדרה שמתארת את החיים שלי! סדרה שהיא כמו ראי המספק גם תובנות!", היא מגוחכת, מכעיסה ובעלת השלכות לגבי החיים של כולנו.

העזוז והתמריץ שקיבלו בחורות, בניסיון להוכיח כי "סקס והעיר" אכן נכתבה עליהן, גרמו להן להתחיל לאמץ את כל התכולה שהקיאה עליהן הסדרה (שאם אתם שואלים אותי בכלל משקפת חיים של ארבעה גייז, אבל זה כבר עניין אחר לגמרי), קומפלט, ללא כל פילטרים. לצד העתקות סגנוניות בוטות בלבוש ובאבזור – פתאום תיקי צד הפכו לאקססורי שכל בחורה הכי אוהבת – הגיעו גם ישיבות קצ'קעיות יזומות בבתי קפה (עם נושאי שיחה שנלקחו מהסדרה), ידידים הומואים (חייבים לפחות אחד), עלייה במפלס הגשת קוסמופוליטן בברים (שתיתם את החרא הזה פעם? קטסטרופה) ובעיקר יחס מתנשא ומלא יהירות כלפי גברים. לפתע, בעידודן של קרי, סמנתה, מירנדה (שהיה לה בן זוג נטול אשך. האם יכולה להיות מטאפורה שקופה יותר?) והבתולה עם הבעל האימפוטנט (תראי מה עשית לאייג'נט קופר יא זונה!), החלו בחורות ברחבי המדינה לבטל, להשבית, לנחס, לקטול ולהעליב גברים שהתחילו איתן, והכל בשם האותנטיות. הרטוריקה הפסאודו-עצמאית ומלאת הביטחון הזו חלחלה בצורה הכי שטחית גם לבחורות מקומיות, שמיהרו לחבק את ההתנהגות הזו בעוצמה. כי מה תהיה הישיבה הקבועה בבית הקפה ללא סיפור על איך באמצע הזיון התחלת לעלוב בשנינות בבחור שאספת מהבר (שבו שתית כמובן קוסמו), הזמנת לו מונית ובעטת אותו מכל המדרגות? הרי ככה בדיוק סמנתה עשתה בפרק של לפני שבועיים.

ועכשיו האימה חוזרת. הו, האימה. קרי והחברות הכונפות שלה מגיחות עם סרט חדש; המשך שאיש לא ציפה לו, אולם מיליוני נשים ששות לקראתו. והשמחה הזו, והידיעה שהנה מגיע צונאמי נוסף, שיהרוס את כל מה שניסינו לבנות מאז נגמרה הסדרה. מה שאירוני בכל הסיפור הזה הוא הסיבה לאותה אימה שמהלכת עלי בכל פעם שאני מביט בפוסטר ונשקפות אלי ארבע הגרציות – אותם קודים התנהגותיים שנראו לכן כה זוהרים ונערצים ואומצו על ידיכן, הפכו אתכן לפתטיות, ובעיקר לפחות מושכות.

בסופו של דבר, המרדף של ארבע הנשים הללו אחרי העצמאות הוכח ככוזב; כל אותה עוצמה נשית שנשאבה ממנה, נעשתה מתוך עיוורון, שכן אין היא קיימת ב"סקס והעיר הגדולה" - הרי ההישג הגדול שם הוא הקבלה של הגבר אליו נזקקה הגיבורה במשך 6 עונות - כמו שהיא לא קיימת בספרים של עירית לינור. היא נוכחת בסרטים של קוונטין טרנטינו וקתרין ביגלו, בשירים של לילי אלן, מיסי אליוט ו-MIA ובכתביה של סימון דה-בובואר. וזו כבר נשיות חזקה שמציתה את הליבידו.