תסתובב בבקשה

אם כן, עוד סרט על המרקיז המהולל. נדמה שדווקא בשנים האחרונות צבר סיפורו של אבי הסאדיזם תאוצה וזכה להתעסקות בסדר גודל השמור לפרנקנשטיין. כצופים, למדנו בינתיים כי לדה סאד היו צדדים רבים – הוא היה גם סופר מוכשר, פילוסוף, ובכלל דמות די טראגית. שמו החל משורבב דרך קבע בשיחות קוקטייל, ואפילו תיכוניסטים החלו לשתול אותו בסרטי הגמר שלהם, כסוג של אלמנט המעיד על רוחב אופקים.

והנה מגיע "סאד" (סרט שבוודאי יקפיץ כמה מעריצים אמריקאים של הזמרת שאדיי, ששמה נכתב בלועזית באותה צורה – "Sade") ומבטיח לנו זווית חדשה על הפרובלמה הסאדית. הפעם עוקב הסרט אחר מעלליו של סאד בבית כלא אליו הושלכה האריסטוקרטיה הצרפתית לאחר המהפכה. בית כלא, אתם ודאי חושבים, הוא בשביל סאד ממש כמו בית: אזיקים, שוטים, שרשראות, צינוקים... צר לי לאכזב: גם "סאד" לא עוסק בפאן של המרקיז שהביא אותו לתהילה. הכלא הוא בעצם סוג של מלון דרום צרפתי נחמד שפשוט אסור לעזוב (ומדי פעם גם באים המהפכנים ורוצחים שם כמה עשרות – שיהיה ברור למי שייך החופש), וגם פה תקבלו רק סצינה וחצי של כאב גופני עדין מעורב ביחסי מין בסגנון "מאחורה באסם".

אבל מה? "סאד" הוא דווקא סרט מצוין. בנואה ז'אקו, במאי צרפתי מנוסה, מצליח כאן לצלוח טקסט בעייתי ולעוס במיוחד, ולוכד בצורה מופתית את דמותו של המרקיז – כזו שלא זכור לי שראיתי בקולנוע. אצל ז'אקו ההרגשה התמידית היא של סיר רותח מתחת לפני השטח. הזיעה מנצנצת. התקריבים חתוכים. הקצב מענה. וכל הסרט הזה מקפיץ את לחץ הדם ואת דפיקות הלב בכמה פאזות. בהחלט מומלץ, אבל לא אחרי ארוחה.