מחפשים את הניצוץ: האלבומים הכי טובים של הספארקס

אם להקה שקיימת 38 שנה והוציאה 21 אלבומים מתכוונת לנגן את כולם בשלמותם, לילה אחרי לילה, בסדר כרונולוגי, לעיני מעריצים נאמנים שהשקיעו את כל כספם במנוי עונתי, כנראה שאין ברירה אלא להצמיד לה את הכינוי המתועב "להקת קאלט". וזה בדיוק מה שהספארקס הולכים לעשות בלונדון, החל ממחר (16.5), אז הם יבצעו בשלמותו את אלבומם הראשון, במסגרת אירוע מתמשך ושאפתני בשם "21 אלבומים ב-21 לילות".

עשרים האלבומים הראשונים יבוצעו, בזה אחר זה, בקארלינג איזלינגטון אקדמי, וב-13.6 הם ינגנו בשפרדז בוש אמפייר את אלבומם החדש, "Exotic Creatures of the Deep". הסיבה שכל הסיפור לוקח יותר מ-21 יום זה שהם נאלצים לעשות כמה הפסקות באמצע. אחרי הכל, הם כבר לא כל כך צעירים - ראסל מאיאל יהיה השנה בן 60 ורון מאיאל גדול ממנו בשנה.

כדי שלא תתבלבלו – ראסל זה הסולן עם קול הפלצטו והתלתלים (פעם היו לו תלתלים, היום יש לו החלקה מוזרה שמזכירה את שיערו של קליי אייקן, הפינוקיו מהעונה השנייה של "אמריקן איידול"), שבצעירותו לא פספס אף הזדמנות להצטלם בלי חולצה או עם מכנסיים קצרים. רון זה הגבוה נטול ההבעה עם השפם (נראה לי שהפעם היחידה שאפשר לראות אותו בלי שפם היא בקליפ של "Moustache", בו הוא מגלח אותו), שנראה כמו שילוב בין צ'רלי צ'פלין, היטלר ומטאטא, ונוהג מדי פעם לפרוץ בריקוד סטפס באמצע הופעה, כשברקע דממה מוחלטת.

חוץ מ-Devo, קשה לחשוב על עוד להקה שהיא גם פסיכית לגמרי, גם מתחכמת (על גבול המעצבנת) וגם כותבת להיטי פופ ענקיים. ואם המוזרות של דיבו היא על הצד הגיקי, אז ספארקס נוטים לצד הקאמפי. כצפוי ללהקה שקיימת מראשית שנות השבעים, הספארקס ידעו הרבה מאוד תקופות, התנסו בהרבה מאוד סגנונות, ועשו את הגירסה האוונגרדית, תיאטרלית, אקסצנטרית וסאטירית שלהם לרוק, גלאם, פאנק, דיסקו, ניו-ווייב ועוד כל מיני, מבלי לוותר על השירה האופראית המוזרה של ראסל והקלידים של רון. כשנשאלו על מקור הסאונד המיוחד שלהם, הסביר רון שהוא מלחין את השירים על הפסנתר עם יד ימין, שבאופן טבעי מנגנת בצלילים הגבוהים, ולא משנה אותם. ראסל אמר שזה כואב לו לשיר כל כך גבוה, אבל הוא מוכן לסבול את זה כי הוא אוהב את איך שזה נשמע.

האחים מאיאל גדלו בלוס אנג'לס ובנעוריהם היו אנגלופילים חובבי רוק בריטי ושונאי פולק. בסוף הסיקסטיז הקימו שני האחים עם עוד שלושה חברים להקה בשם Halfnelson וניסו להשתלב בסצינת המועדונים של אל.איי. אלבום הבכורה הסלף-טייטלד שלהם היה כשלון מוחלט, למרות שהופק בידי טוד ראנדגרן, אז הם חשבו שאם ישנו את שמם למשהו מסחרי יותר, זה יעזור למכירות. אמרו להם שהם מצחיקים כמו האחים מארקס ואולי כדאי שיקראו לעצמם האחים ספארקס, אז הם הלכו על זה - רק בלי "האחים" - אבל זה לא עזר. אחרי שאלבומם השני, "A Woofer in Tweeter's Clothing", נכשל גם הוא, הם נסעו לאנגליה. וזה עזר. או שהאנגלים קונים כל חרא או שהארט-רוק של הספארקס פשוט היה מתקדם, קיצוני והומואי מדי בשביל הטעם האמריקאי.

הספארקס ראו שבאנגליה מתלהבים מהם ושמחו להישאר. שם הם הקימו הרכב חדש וב-74' הוציאו את אלבומם השלישי. "Kimono My House" היה אלבום הפריצה שלהם, שהניב את הלהיטים "This Town Ain't Big Enough for Both of Us", שהגיע למקום השני במצעד הבריטי, ו-"Amateur Hour", שאם הייתי יודעת איך להוריד רינגטונים, הייתי רוצה שהוא יהיה הרינגטון שלי.

התקופה הבריטית שלהם התחילה ברגל ימין, אבל בהמשך הם קצת הפריזו לטעמי עם שירים כמו "Get In The Swing" , "Never Turn Your Back On Mother Earth" ו-"Looks Looks Looks" שנשמעים כמו קטעי קברט פסיכופטיים, או מעין שילוב מחריד (אך מאתגר!) של מיוזיקלס עם גלאם. בכל פעם שיש אותם ב-VH1 מי שיושב לידי נזכר שאמרתי שאני אוהבת את הספארקס ודופק לי מבט מזועזע של "וואט דה פאק?".

אחרי שהוציאו שלושה אלבומים באנגליה הספארקס חזרו הביתה והקליטו את אלבום הרוק "ביג ביט" עם נגני אולפן שדפקו סולואים בגיטרה, ורופרט הולמס – ההוא ששר את שיר הפינה קולדה – בכסא המפיק. באותה תקופה הם גם נתנו הופעת אורח בסרט האסונות "רכבת הרים", אחרי שקיס דחו את ההצעה. אבל הספארקס תמיד משתעממים מהר ואחרי שני אלבומים הרגישו שהם מיצו את תקופת הרוק האמריקאי שלהם וחזרו לתור אחר השפעות אירופאיות אוונגרדיות יותר.

לא הרבה להקות רוק התעוררו בסוף הסבנטיז והחליטו להפוך לצמד אלקטרו-פופ, אבל זה בדיוק מה שהספארקס עשו. אם הייתי צריכה לבחור באחת מבין כל ההופעות של "21 אלבומים ב~21 לילות" (לאור העובדה שאני לא הולכת לראות אף אחת מהן, אין לי את הבעיה הזאת), הייתי הולכת להופעה של "No.1 In Heaven", שהפיק להם ג'ורג'יו מורודר ב-79'. האלבום שיחזר את סאונד הדיסקו האלקטרוני החלוצי והפיצוצי שאירגן מורודר לדונה סאמר ב"I Feel Love" שנתיים קודם לכן, והוליד שלושה להיטי ריקודים אלמותיים: "The Number One Song In Heaven", "Beat the Clock" ו-"Tryouts For The Human Race". אבל גם הייתי שוקלת ללכת למחרת, להופעה של "Terminal Jive", שגם אותו הפיק מורודר, בשביל לשמוע את "When I'm with You", בעל המילים המרגשות "כשאני איתך, אני אף פעם לא מרגיש כמו זבל/ כשאני איתך, אני כמעט מרגיש נורמלי".

את ההשפעה של הספארקס ניתן לשמוע ולראות אצל להקות מסוגים שונים לאורך הדורות, אך התרומה הכי גדולה שלהם לעולם הפופ היא כנראה ביצירת ארכיטיפ צמד הסינתפופ, הכולל זמר כריזמטי וקלידן שקט ומסתורי. את המודל הזה, שהם יצרו בסוף הסבנטיז, הם הורישו לסופט סל, הפט שופ בויז, אירייז'ר, יוריתמיקס ואינספור צמדי סינתפופ אחרים, אך כהרגלם, אחרי תקופה קצרה בפורמט הזה, הם שוב שינו כיוון וחזרו לנגן בליווי להקה.

תמיד עם היד על הדופק, בתחילת האייטיז פנו הספארקס לניו-ווייב וסוף סוף פרצו לשוק האמריקאי. האלבום "Angst in My Pants" הניב את להיט הגל חדש בעל אותו השם, שלא הזיק לו להופיע בפסקול סרט הנעורים האייטיזי "Valley Girl" ("איזה מין נוער" בעברית), בו גילם ניקולס קייג' הצעיר פושטק מחומצן. אחר כך היה להם עוד להיטון אמריקאי בשם "Cool Places" בו שר ראסל דואט עם ג'יין ווידלין מה-Go Go's.

המשך האייטיז לא היו מי יודע מה מסעירות מוזיקלית בשביל הספארקס, אך הקאמבק הגיע באמצע הניינטיז עם האלבום "Gratuitous Sax and Senseless Violins" ולהיט הדאנס "When Do I Get To Sing 'My Way'" שנכנס לטופ-40 הבריטי. אחר כך הם הוציאו את "Plagiarism" , בו הם עושים קאברים לעצמם, מארחים את אירייז'ר, ג'ימי סאמרוויל ופיית' נו מור, ומככבים על העטיפה בתור שרירנים בחסות פלאי הפוטושופ.

הספארקס, עושה רושם, לעולם לא יפסיקו להוציא אלבומים ו/או להפתיע (יא אללה, איך הופתעתי כשהם התארחו ב"בנות גילמור"). מבקרים נפלו לנוכח אלבומם "Lil' Beethoven" מ-2002, בו הם עשו כל מיני דברים מוזרים עם השפעה קלאסית, ולפני שנתיים הם הוציאו סינגל בשם "Dick Around" שנשמע כמו גירסה הומואית לסיסטם אוף א דאון, כולל גיטרות מטאל. וגם כשהמוזיקה מעצבנת, אפשר תמיד להתענג על הטקסטים המצחיקים.

בשבוע הבא יוצא האלבום ה-21 של ספארקס, עם הסינגל השמח "Good Morning". האלבום כבר עורר מיני-סערה סביב השיר "Lighten Up, Morrissey". לאור העובדה שמוריסי ידוע בתור מעריץ שלהם – הוא אירח אותם בפסטיבל מלטדאון שהוא אצר וגם הכניס שיר שלהם לאוסף ה"Under The Influence" שערך – זה לא היה נראה לי הגיוני שהם יצחקו עליו, על אף מה שהשם מרמז. אחרי בחינה מדוקדקת של מילות השיר מסתבר שהם באמת לא צוחקים עליו, אלא על המעריצות שלו, אז בסדר.

הדבר היחיד שעוד לא ממש הבנתי בקשר לספארקס זה האם הם הומואים או לא. מצד אחד לא יכול להיות שלא – הספארקס הם כמו שילוב בין קווין ל-Army of Lovers, פלוס הם עשו קאבר ל"דו רה מי" מ"צלילי המוסיקה"! – אבל האמת שלא קראתי על זה במפורש בשום מקום. כשהתייעצתי בסוגיה עם עורך המדור, הוא הציע את התיאוריה שהם זוג אחים, כלומר גם אחים וגם זוג (כמו הווייט סטרייפס, רק הומואים). לאור העובדה שעל עטיפת האלבום "Angst in My Pants" הם מצולמים בתור חתן וכלה (משופמת), זה דווקא נשמע הגיוני. משם השיחה רק המשיכה להדרדר. הוא אמר שגילוי עריות בין תאומים זהים זה יותר נורא מאשר בין סתם שני אחים, אבל אני טענתי שזה פחות נורא כי זה קצת כמו להביא ביד. מה שהזכיר לי שלספארקס יש שיר בשם "התחתנתי עם עצמי". סליחה על הפרובוקציה הזולה, אבל נראה לי שעלינו פה על משהו.