האמן 17: יואב שביט

המיצב welcome to the (new) middle ages של יואב שביט מציג בגלריה אלפרד, פלורנטין 13, תל אביב, עד לסוף מאי

המיצב מתייחס לעידן החדש – הוא גותי ופולחני ואמור לייצר התעלות אצל המתבונן, קצת כמו חוויה דתית. אני פועל בשתי רמות: החדווה הפשוטה-גבוהה לייצר צורות חדשות, והצד התיאורטי, שמחפש להבין ולדבר.

אני אוהב לייצר פסלים קטנים עוד מגיל 15, כשחבר שלי מייק ואני התגנבנו למערה של תנשמת ומהשלדים של העכברים והלטאות בנינו מיניאטורות של דרקונים מוזיאליים. אחרי שגמרתי להתקין את הפרוייקט הקודם שלי (LIROT במוזיאון תל אביב 06 ) היה לי צורך להשתעשע בקלילות ולראות מה יוצא. אספתי כל מני דברים ליד המוזיאון, בישלתי כמה דגים, וכל מיני יצורים זעירים התחילו להתחבר, להשתבט, ובסוף להשתבש ולהתגבש עד לקומפוזיציות מופשטות וסיטואציות אנושיות אגדיות ורומנטיות. כשהסתכלתי על הכל מהצד, התחושות של התפילה, השדונים והרומנטיקה התחברו לי לתמה המרכזית שמעסיקה אותי כמה שנים: הקשר אדם-עולם / אדם-אלוהים, והאפשרות להגיע ללהיות בטוב באמצעות פולחן. בהתאם לזה התחלתי לערוך את העבודה (בדומה לקולאז') והמשכתי לבנות.

מבחינת התוכן רציתי להעביר בפשטות שהניו אייג' הוא גם הלידה של האלוהים מהפגניות – האלוהים חוזר ל"סיבוב שני". הסיבוב ראשון היה מתקופת הפאגניות ועד הנאורות. עכשיו מתחילה תקופה חדשה, וצריך לעבור את כל השלבים באבולוציה האלוהית עד לנאורות חדשה.

ניו-אייג' הוא סוג של אלטרנטיבה. אנשים מחפשים כלים להשלים את תחושת החסר שקיימת בטבע האדם, כדי להגיע לשלמות ויציבות. אנחנו נמצאים בשלב בו אנשים מתחילים להתאגד. לא כולם כמובן, אבל יש עניין מחודש בנושאים האלה, כמגמה – יוגיסטים, קבליסטים. יש אפשרות ליצור שפה משותפת סביב האמונות האלה. הסכנה בניו-אייג' היא שהספוט-לייט יהיה בעיקר על מיתולוגיות או אלמנטים פגניים. בתקווה, בסוף התהליך החדש של העניין באלוהות תתאפשר נאורות חדשה – שלא תאחז בבלתי אפשרי, אלא תתמודד עם המגבלות של האדם. אפשר להגיד בגדול על התהליך הזה: ניטשה מת – ואלוהים קם לתחייה.

שני הוגים מרכזיים שהשפיעו עליי. בסופה של הנבואה שלו טען ניטשה שלכל אחד יהיו לוחות ברית פרטיים משלו מעל הראש. מי שינצח הוא זה שלוחות הברית שלו ישרדו, וימשיכו הלאה. תפישה אינדיבידואליסטית שלפיה כל אחד מנסה להיות הכי טוב, והכי מוצלח. שפינוזה הוא הפילוסוף הראשון, בראשית הנאורות, שהציג תפישה חילונית של אלוהות. הספרים שלו מלאים במילה אלוהים. הוא חילוני משום שאין אצלו בשורה, ואין מיתולוגיה.

קשה לי להגיד מי השפיע עליי. אני עובד כמו אבותינו המודרניסטים – בתוך קפסולה, עד כמה שאפשר. מצד שני ברור לי שכל יצירה היא חיבור בין דברים קיימים, וגם אני בסך הכל עשוי מדברים ודפוסים שאני לא המקור שלהם. כשחיבור כזה קורה במרחב פנימי, אני קורא לזה יצירה שלי – כי אפשרתי לה להתרחש. לכן אני בטוח שכל האמנים האהובים עלי השפיעו על היצירה שלי:

הסרט סטאלקר של טרקובסקי, המונולוגים של מולוי ומולוי מת של בקט, הציורים של זוננשיין, עבודות הוידיאו של ביל ויולה, העבודות של סיגלית לנדאו, הרעיונות של אלעד קליין, הרישומים של שילה, והציורים של ארנסט.

התרשמתי מהאפלה של קולונל קורץ באפוקליפסה עכשיו, מארוחת הבוקר של וונגוט, ומהצהריים של בורווז. אהבתי גם את הרצוג של סול בלו, התיקונים של פרנזן, והאהבה והחושך של עוז. השתעשעתי מראשי הוידאו-ארט של טוני אורסלר, מהקמפיין הגרפי של אסקייפ, ומהפרסומת המצחיקה של יס. אני מעריך מאוד את העבודות של רן סלווין, והתרגשתי והסתקרנתי מהתערוכה של יעל מגלריה אלפרד. סטופ – אני עוצר כאן, ליד ציור של חבר שלי אבישי פלטק שצייר עכשיו את אימו. זהו.

אבל יש עוד כל כך הרבה לעזאזל: חנוך לוין, צ'יקי ארד, מאהלר, פורטט, פיאנו מג'יק ובטהובן, ואפקס טווין, וטווין פיקס, לינץ' בכלל, ומלהולנד דרייב בפרט, והדיאלוגים של יום, הבהגווד גיטה ולאוו- צה, וולבק. זה נס שיצא לי משהו שאני יכול להגיד שהוא שלי אחרי שהזמנתי את כל היוצרים האלה לרצד לי במוח.

מיליונרית שתשתכנע לקנות חמישה איים שבהם יעשו ניסויים בבני אדם. אחרי שהיא תתחיל את המפעל הזה (שיהיה מבוקר כמובן, ובהתנדבות בלבד), היא תשחרר לי מלגה של ששת אלפים בחודש בתמורה לעבודה פעם בחודשיים, ותאפשר לי ולחברה שלי לעבור קורס הכנה לחיים באי מספר שלוש. בזכות המימון שלה אני אצטרך לטפס פחות דרגות רוחניות כל פעם כדי להיות במצב צלול: כלומר בלי הסחות, חששות, לחצים, נוירוזות, פסיכוזות, טרדות, מניירות ושאר מריעין בישין. לראות את הדברים כמו שהם. לגבי המדרגות שאני צריך לטפס – אני מעדיף להשאיר את זה פתוח לפרשנות. אפשר פרנסה, בריאות, ופחד מוות, אפשר תשוקות מיניות, אמביציה וכו'.

"מסגד הכיסא השבור", "funny monster plane", ו"מקדש להולכים ולבאים" הם חלק משמות רכיבי התערוכה של יואב שביט “ברוכים הבאים לעידן (הביניים) החדש", שמעידים על השילוב בין דת, אגדות, ניו-אייג', מיחזור ובדיחות קטנות. העבודה נפרשת על פני שבעה לוחות עץ, כל אחד מהם מכונה בשם ומדמה במת פולחן, העמוסים במיניאטורות מחמרי גלם שאסף שביט ברחוב או בבית, "דברים שנושרים מעצים או מאנשים".

מי שנכנס לתערוכה שרוי באפלה: שביט החשיך את פנים הגלריה, ויצר מנורות המאירות בעדינות את פרטי העבודה. יצור מנורות לא זר לשביט, שלמד עיצוב תעשייתי בבצלאל. לפי המיתוס הבצלאלי בוגרי המחלקה ידועים באובססיה לעצב בעיקר גופי תאורה וכיסאות. שביט לא נעצר רק במנורות ובכיסאות: "אף פעם לא ראיתי את עצמי כמעצב בלבד. כבר בגיל חמש הייתי מסתובב בטבע ומפסל דברים. יש כאלה שמגיעים לעיצוב מאהבת אסתטיקה, אחרים אוהבים לבנות מנגנונים. אני חשבתי שעיצוב הוא כלי טוב, אולי טוב יותר מכלים אחרים, להבין קומפוזיציות של צורות.ההגדרות של עיצוב ואמנות הם שרירותיות. גם בלימודי העיצוב עשיתי דברים על הגבול בין אמנות לעיצוב. ללמוד עיצוב זה קצת כמו ללמוד על האויב".

לא במקרה בחר שביט במילה אויב. הוא מרגיש אי נוחות, וגם יוצא נגד מה שהוא מכנה "הצד ההיפר קפיטליסטי" של העיצוב. בקריאת התיגר שלו הוא משלב לא מעט עקרונות ניו-אייג': "יש חוסר בטבע האדם, שבגללו אנחנו זזים כל הזמן לאיזה כיוון. תמיד אפשר להפעיל אותנו באמצעות החוסר הזה. את המעצב מלמדים שהוא עונה על צורך כלשהו, אבל התפקיד של הפרסומות והעיצוב הוא להגדיל את אותו רעב".

החוליה המקשרת בין קפיטאליזם וניו-אייג' לפי שביט היא הפגאניות. בעולם הקפיטליסטי כל אובייקט הוא סחיר, ואת הדימויים שמושכים תשומת לב בכל מדיה אפשרית הוא רואה כבעלי כוח מאגי. הכסף לפי תפישת העולם שלו הוא כלי לרכישת הכוח המאגי.

שביט מקווה לרסן את התשוקה שלו, ושל צרכני האמנות, לנכס או להיות בעלים של החפץ היפה: "לפעמים מספיק לראות עבודת אמנות במוזיאון או במגזין. לא צריך לקנות אותה. צריך לפתח את היכולת להשלים את החסר, תוך הפחתת התלות". בעבודה שלו הוא מנסה "לתת תחושה חיובית, שלא קשורה למוצרי צריכה – ובוודאי שלא למוצרי צריכה יוקרתיים – שכדי להשיג אותם צריך לגבור על הרבה מתחרים".

לתערוכה מתלווה דף המסביר את המעברים בין שלבים ניו-איג'יים, ובין משטחי העבודה המסודרים בהתאם. למרות שלשביט יש הסברים ברורים ומדויקים לגבי המשמעות של כל חפץ, הוא מקווה ומעדיף שהצפייה בתערוכה תהיה קודם כל חוויתית ואינטואיטיבית, "כמו לשמוע מוזיקה טובה".

"אני מאמין שהרמה הגבוהה ביותר באמנות, מעל הגימיק והקונספט, היא העיסוק בצורות בצבעים ובבני אדם", אומר שביט, "ההתמקדות באנושי הוא בעיקר הטריטוריה של הכתיבה, הקולנוע, והתיאטרון- הם תמיד ירגשו יותר ויעזרו להבין חוויות. התחום האמיתי של האמנות הפלסטית הוא להתאים חוויות אסתטיות לעידן שבו אנחנו חיים".