פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כושר למהדרין

      "כושר גופני" של כהן@מושון הוא האלבום הישראלי הראשון שנולד לתוך תרבות שבה ההיפ הופ יציב כמו המוזיקה הים תיכונית

      קשה לדעת כמה תשומת לב היה מקבל צמד ההיפ-הופ כהן@מושון, אלמלא חצי מדינה גדלה על האבא של אותו מושון מהצמד. וזה לא שמיכאל מושונוב היה צריך את אבא מוני כדי למשוך תשומת לב ובכל זאת: צריך להתייחס ברצינות ל"כושר גופני", אלבום הבכורה של מיכאל כהן ומושונוב ג'וניור כיצירה מוזיקלית נטו, כי בתוך הכריזמה האוטיסטית-תל-אביבית של הצמד מסתתרות בשורות מעולות לסצנה בתקופת מעבר.

      ראשית, הטבעיות שבה כהן@מושון מבטאים את עצמם בים של פלואו לבנבן וביטים, שמעידים כי דור המדבר של ההיפ-הופ יכול לנוח בשקט. בישראל 2008 פועלים ראפרים שלא קיבלו את דה-לה-סול וטאליב קוואלי כשפה זרה, שצריך לחפור עבורה באדמת טרשים ספוגת ריח שלום חנוך. אם הדור של שב"ק ס' ואפילו הדג נחש התקבל כמין אנומליה למיינסטרים הישראלי, הכניסה הסופר אלגנטית של כהן@מושון מתבצעת מצד אחד בגלובוס נטול חומות מוזיקליות ומצד שני במדינה שבה "עסק שחור" היא טאבו של יום חמישי כמו גם ערבי MC's שאף מועדון רציני לא יכול לוותר עליהם. כהן@מושון מבטאים את זה באופן מדויק דרך הקודים של הדור: "אני מייצג את הדור של 'הקומדי סטור' ומתקפות הטרור" הם שרים ב"זה חייב להיות אתה", וממשיכים: "אם זה לא כתוב ב'רייטינג' זה לא מעניין אותי" והשיא הוא "הורג אתכם ברכות כמו לורן היל", שקשה לי להאמין שגם כהן וגם מושון לא יודעים שהביצוע המופלא של דיוות העל הזו הוא קאבר לרוברטה פלאק, שכיסתה אותה בעצמה. כהן ומושון מצליחים להעמיד בשורה דור שהגיבורים שלו הם בני זמן אחר וגישה שונה, שבה ההיפ-הופ הוא ז'אנר לא פחות יציב בתרבות הישראלית מהמוזיקה הים תיכונית או שירי ארץ ישראל.

      בנוסף, כהן@מושון בחרו לצייר את תהליך הישראליזציה של ההשפעות שלהם למניפסט, שמייצג אותם באותנטיות מקסימה: האסתטיקה של הצליל שלהם זועקת ביסטי בויז מרוכך, מלא בפסנתרים, סימפולי פופ ישראלי טהור (ליהוק מושלם של רותי נבון בסמי להיט "מה קורה לי") ושירי אגו נטולי התלהמות. הבחירה של כהן@מושון לאמץ לגמרי את החסרונות שיש באלבום ברנז'ה, שחלק משיריו נשמע כמו מדריך פאבים לתייר התל-אביבי המתחיל, דווקא מעניקה להם כוח ואמינות. הם אינם מנסים לברוא תחליפים ולכפות על המאזין את האחים שתמיד רצה שיהיו לו. דווקא בגלל שמושונוב הוא "צפוני צפונבוני/ הבן של מוני" וכהן הוא "ממזר פולני יחיד במיני", "כושר גופני" הוא אלבום אמיתי של מוזיקאים שלא מתביישים בזהות שלהם.

      ההפך מהצל

      כשזה מגיע לקודש הקודשים של הצבריות הישראלית, כהן ומושון יורקים עליהם כי זה מה שהם מכירים: חנוניות, עצלנות, חוסר הצלחה עם נשים, שלילת פולחן השרירים הצבאי (איזו שורה נפלאה זו "אף אישה לא שווה סיבולת לב ריאה") או בקיצור: כל הדברים שאריק שרון ממש לא היה רוצה להתעורר בשבילם. בהקשר הזה חובה להזכיר את אלבום הבכורה של "הצל", מין ניסיון פרנקנשטייני של האיש שדרש דממה כי הוא על הבמה להכריז על הקמת מדינת הגנגסטה ראפ בציון. לא רק שמבחינה אידיאולוגית עדיפה בכל יום גישתם הבריאה לחיים של כהן@מושון, אלא שהשלומיאליות שבה הצל אונס את הומור הקרש שלו הופכת אותו להפך המוחלט מ-Keeping It Real. מקסימום קיפינג איט בלי כאפות.

      אי אפשר לומר ש"כושר גופני" הוא מין מופת של ההיפ-הופ הישראלי ובוודאי לא של המוזיקה הישראלית: עדיין חסרה בו האנרגיה והכוח שישתלבו עם האינטלקט והאג'נדה של השניים, שביחד יצרו קטעים שוברי קירות, שיהדהדו מעבר לקירות של הפאבים מסיבובי הלילה שהם. אבל כאלבום האינטליגנטי ביותר של הדור הראשון לזרימת ההיפ-הופ בדם הישראלי הוא זוכה בהישג לא פחות משמעותי: הוא הבסיס שממנו ימשיך הדור הזה להילחם על מרכזיותה של החוכמה והאותנטיות בסצנה שנמצאת יחסית בחיתוליה. כהן@מושון אולי לא מביאים את הבכורה המושלמת, אבל הם כן מפיצים בשורה, וזה ממש לא מעט.

      כהן@מושון, "כושר גופני" (הד ארצי)