פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון

      ברוקר תל אביב הוגה רעיון מבריק איך להשפיע על המחירים בבורסה ולעשות מיליונים. מתוך רומן המתח "להתעשר עד מוות" של מיקי וייס

      הוצאת תבונה

      1

      הרצח לא היה ודאי אך הסיכוי להתרחשותו היה גבוה.

      האירוע שהתרחש בבורסה לניירות ערך בתל אביב ביום חמישי שעבר, שבוע לפני כן, היה לכאורה שגרתי. הוא לא עורר תשומת לב כלשהי אפילו בקרב המקצוענים שבין הסוחרים, ולרבים מהם אף גרם אנחת רווחה שקטה. אך לעומת זאת הדליק נורות אזהרה בוהקות במוחם של כמה גברים מוטרדים וזועפים ובהחלט לא היטיב עם סיכוייו של גבי בלומנטל לשרוד.
      הרבה כסף ירד לטמיון באותו יום אך לא זה היה העיקר מבחינתם. ההפסד היווה רק מקצת הרווח שנצבר בשנה האחרונה.

      המשימה שעמדה עכשיו בפני גבי בלומנטל, האיש היחיד שיכול לחשוף את המזימה שנרקמה בשנה האחרונה, הייתה לשכנע את מארחיו שלעולם לא יסגיר אותם. יהיה עליו להוכיח זאת מעבר לכל ספק, מטלה שנשקה לבלתי אפשרי.
      "אם לא יצליח בכך, הרי ש'מטוטלת גורלו עלולה לנוע לעבר האין סוף!'", ניסח בגרמנית ספרותית אחד הגברים, בדיון המקדים שהתקיים באותו בוקר, "סיכוייו לשכנע אותנו נראים לי פחות מקלושים, ולכן, מן הסתם, ייגזר על האדון הנכבד להיפרד בקרוב מעולמנו הקטן. עד כמה שהבנתי מגעת - רק מתים אינם מדברים!" סיכם את הדיון בקור רוח של שחקן פוקר מקצועי ונימת דבריו ההחלטית קטלה מראש כל סירוב. הוא לא שיער עד כמה טעה במילותיו האחרונות....

      שמונה שעות אחר כך, המתינו שלושת הגברים, חנוטים בחליפות מחויטות ושרויים במצב רוח קשה, בסוויטה המפוארת בקומה השש עשרה של בית המלון. שניים מהם ישבו בכורסאות העור האפורות, נועצים עיניים חלולות במסך הטלוויזיה המושתק. השעה הייתה 5:29 אחר הצהריים והמסחר בוול-סטריט היה בעיצומו.
      השלישי עמד ליד קיר הזכוכית שממנו נשקף הים הגלי של הרצליה, וכשסיגר כבוי נעוץ בין שיניו התבונן, מהורהר, בקרני השמש, שהכתימו בערוגות של כתמי כסף את מרחבי המים הכחולים. סירות המפרש הלבנות ששייטו בשלווה העלו בו את מפלס העצבנות. לא יכול היה להיות ניגוד גדול יותר בין מראה הנוף הכחול שנפרש למרגלותיו לאירוע שעלול להתרחש בעוד זמן לא רב בסוויטה.

      בדיוק דקה חלפה, עד שצלצול פעמון מהוסס הפר את הדממה המעיקה. אחד הגברים קם ממקומו ולאחר שזיהה את האיש גבה הקומה והממושקף שעמד בפתח - סימן לו בידו להיכנס ונעל אחריו את הדלת.
      חליפת עסקים אפורה בהירה, שאליה התלוותה חולצה אפורה בגוון כהה יותר, עניבת משי אדומה ונעלי עור שחורות, מצוחצחות למשעי, הכל העיד כי גבי בלומנטל אינו מקפיד רק על לוח זמנים מדוקדק אלא גם על הופעה מושלמת.
      לחיצות הידיים המאולצות הדגישו את האווירה המתוחה, בעודם מתיישבים בכבדות בכורסאות המרווחות.
      "ימי רביעי הם משום מה ימים לא טובים אצלי, אין לי מושג למה. כאשר קורה משהו לא טוב אני יודע שזה יום רביעי..." פתח גבי בלומנטל בגרמנית רהוטה, וחיוך של מבוכה נסוך על פניו, "ויום רביעי האחרון לא היה חריג..."
      "ומה בדיוק קרה ביום הלא טוב הזה?" שאל אחד הגברים ביובש ואצבעות ידיו השמנות תופפו בקצב על שולחן השיש.
      "באותו יום, בשעות אחר הצהריים המוקדמות, התקשר אליי יושב ראש הרשות וביקש לפגוש אותי בדחיפות, 'למעשה מייד', כפי שניסח זאת."
      "רק שנבין, על איזו רשות אתה מדבר?"
      "הרשות לניירות ערך," השיב בלומנטל והשתיקה שהשתררה בעקבות המלים הללו לא בישרה טובות.
      "תמשיך בבקשה."
      "לאחר עשרים דקות נפגשנו במכוניתו במגרש חנייה ריק," אמר האיש, "והייתה בינינו שיחה לא נעימה, שגררה את מה שקרה, לצערי, למחרת היום."
      "מה הוא אמר לך?"
      "הוא אמר שאחד מאנשי הבקרה הבכירים שלו הסב את תשומת לבו להתרחשויות חשודות במסחר בבורסה."
      "ומה הן אותן 'התרחשויות'? הוא הסביר?"
      "לא," פלט האיש לתוך הדממה המעיקה, "למרות שאנחנו בידידות ארוכת ימים והפגישה הייתה לא רשמית - הוא לא הסכים לפרט ותירץ זאת בכך שעדיין לא למד בצורה יסודית את החומר שמסר לו האיש."
      שלושת הגברים החליפו מבטים קפואים.
      "מה הוא ביקש ממך? מה היה כל כך דחוף?" שאל הגבר שהוביל את השיחה.
      "אתם הרי יודעים מה הוא ביקש," אמר בלומנטל וקולו לא נשמע, "ראיתם את התוצאה ביום חמישי שעבר."
      "אשתך צריכה להיות מאד מרוצה," פלט הגבר ביובש מדברי, "הבעל האידיאלי. עושה תמיד מה שמבקשים ממנו."
      בלומנטל התעלם מההערה הצינית:
      "לא הייתה לי שום ברירה. נראה לי שהוא אינו חושד שאני מעורב. סירוב מצדי לשתף פעולה היה עלול לעורר את חשדו."
      " ales clar (הכל ברור)..." אמר כבד המשקל בקול קר כקרח והנהן בראשו פעם ועוד פעם, בעודו נועץ עיניו בנקודה בלתי נראית בחלל, "אני מבין שאין טלפונים בארץ שלכם... כמובן שלא יכולת להודיע לנו, ולו ברמז ידידותי, שהתעוררה בעיה!"
      "אתם יודעים מה הייתה אמי היקית נוהגת לומר?" שאל בלומנטל, מנסה לשווא לחמם את האווירה המעיקה.
      "לא, אנחנו לא יודעים," השיב הגבר בציניות, "אבל אני מבין שאתה תשתף אותנו עכשיו בהרהוריה של אמך..."
      "היא אמרה שהמתג המועיל ביותר במכשיר הרדיו הוא זה שמסיים את פעולתו."
      "כלומר?"
      "כלומר, הגיע הזמן שהסיפור יסתיים לפני שכולנו נסתבך," אמר בלומנטל בקול שקט.
      "תרשה לי לחזור לעניין הטלפון..." התעקש הגבר וקולו כמו דורך על זרדים.
      "אם הייתי מודיע לכם מראש הייתם ללא ספק משנים את האסטרטגיה שלכם ואז היה המצב באמת מסתבך," אמר גבי ונימת קולו ההחלטית הבהירה לנוכחים שאין דרך חזרה, "זו רק הייתה שאלה של זמן עד שהייתי מוצא את עצמי מול מנורה מסנוורת בחדר חקירות."
      "ואיך תנהג אם תמצא את עצמך מול מנורה מסנוורת?" התערב לראשונה גבר אחר, ששתק עד עתה.
      "עזוב את זה. אנחנו סומכים על הר בלומנטל. איש חכם. הוא לעולם לא יסגיר אותנו..." אמר הגבר שהוביל את הדיון ושני האחרים נעצו עיניים בשולחן שלפניהם. המסר היה ברור. בלומנטל לא קורץ מחומר של פושעים. אין ספק שהוא יישבר בלחץ של חקירה נוקבת ויפתח את פיו.
      הגבר שהוביל את הדיון קם ממקומו וסימן בידו לשני חבריו.
      "תרשה לנו לצאת להתייעצות," אמר לבלומנטל והציץ בשעונו, "זה יגזול רק מספר דקות מזמנך ו...אם תוכל להשאיל לנו את הטלפון הנייד שלך זה מאד יעזור. אנחנו צריכים לבצע כמה שיחות," אמר, והודה בניד ראש מנומס כשהלה מסר לו את המכשיר.

      גבי בלומנטל קם ממקומו, חילץ את עצמותיו, ואחר כך פנה לעבר החלון שבקיר הזכוכית והשקיף על הים שלמרגלותיו. שריקה קלה ליוותה את הרוח המרעננת שהכתה בפניו.
      הוא היה עדיין מתוח, אך יחד עם זאת מרוצה: הצעד המכריע נעשה. הוא הודיע להם בצורה חד משמעית ששוב אינו מוכן לשתף פעולה.

      לרגע נדמה היה לו שדלת מאחוריו שבה ונפתחה, ואולי הייתה זו הרוח שחבטה באחד החלונות הסמוכים. תדהמת בעתה צצה על פניו כאשר כאב חד של כליה משוסעת ריסק את תאי מוחו. בעודו מתמוטט על השטיח, דקר הרוצח שוב בגבו, בעוצמה נחרצת.
      בלומנטל שכב ללא תנועה ליד הקיר הלבן. כתם דם מכוער התפשט במהירות על בגדיו והחל להספיג את השטיח האפור.

      הרוצח רץ לעבר חדר האמבטיה וחזר מיד, אוחז בידו מגבת קטנה. הוא שלף את כלי הרצח מגופו של בלומנטל, ניגב מעליו את הדם בתנועות מדויקות וטמן אותו בזהירות בכיס הפנימי של חליפתו.
      עכשיו סרק בעיניו את הסוויטה.
      השלט! הרוצח נטל את שלט הטלוויזיה, ניגב מעליו טביעות אצבע מרשיעות והשליך אותו כלאחר יד על אחת הכורסאות. המאפרה! הוא נטל את מאפרת הזכוכית עם הסיגר הכבוי שהציץ מתוכה וטמן אותה בכיס חליפתו. לאחר שניתק במשיכה את החוט שחיבר את מכשיר הטלפון לקיר התפנה לבחון את הגופה. גבי בלומנטל היה עדיין חי. הרוצח עמד להוציא מכיסו את כלי הרצח, תוהה אם להוסיף דקירה אחרונה. המחשבה על ניקוי חוזר של הדם הרתיעה אותו. ממילא לא ישרוד יותר מכמה דקות.
      לאחר סריקה אחרונה של הסוויטה עזב הרוצח בטריקת דלת חפוזה. חיוך קונדסי עלה על פניו כאשר חיבל בעזרת אולרו בחריץ הכרטיס המגנטי של מנגנון הפתיחה.

      שאון טריקת הדלת החזיר את גבי בלומנטל להכרה מעורפלת. נאנק מכאבים הושיט את ידו לאיטו לעבר כיס חליפתו ונתקף בעתה כאשר נזכר שמכשיר הטלפון הנייד נלקח על ידי מארחיו.
      גופו נחלש והוא הרגיש כי הוא שוב עומד לאבד את הכרתו. "עוד כמה דקות," לחש, "אלוהים, תן לי רק עוד כמה דקות."
      הוא גרר את גופו לעבר הקיר הקרוב ובכוחות אחרונים טבל את אצבע יד ימינו בדם שהמשיך לזרום כל העת מגופו .

      כעבור שלוש דקות נפח את נשמתו ואצבעו הטבולה בדם מתריסה לעבר השמיים.