מונית הכסף

הכי קל לסכם את האלבום החדש של דת' קאב פור קיוטי בכמה משפטים שמתארים את התפתחות הקריירה שלהם: הם היו הסוד השמור של האינדי קצת יותר משבע שנים וקיבלו הערכה מכל היפסטר שמסרב להודות שיש לו טלוויזיה בבית. אט-אט הם גדלו ופנו לקצת יותר אנשים, ואז התפתחו עוד טיפה והגיעו עד לסת' כהן. בעקבות זאת הם קיבלו חוזה באטלנטיק והוציאו את "Plans", הריליס הכי רך שלהם עד היום, וזה שהקנה להם, לצד הטייטל "סל אאוטס", מועמדות לגראמי וקצת יותר ממיליון מעריצים חדשים שהפכו את "Plans" לאלבום פלטינה.

עכשיו, כשמגיע האלבום החדש "Narrow Stairs",, הם כל כך רוצים להוכיח את מקומם בתרבות האלטרנטיבית, עד שהם הרימו שוב את הגיטרות, הפסיקו ללטש ואפילו כתבו שיר בן שמונה וחצי דקות. בכל זאת, אלו שהכי אוהבים את החדש הם דווקא אותם מיליון האנשים שנפלו מ-"Plans" וחבריהם לכיתה, משפחתם והשכנים - בעוד שהמעריצים הוותיקים שדת' קאב כל כך רצו להרשים, לא מגיבים. הם יודעים שמדובר ביצירה הכי סתמית בקריירה של הלהקה הזו, שפעם היתה זורקת הברקות בכל רגע נתון.

אבל הסיפור של "Narrow Stairs" מורכב בהרבה ממה שגלוי לעין. הרי אפשר ללכת לאיבוד בין הכמויות הכמעט לא נתפסות של יחסי הציבור ומהויכוח ששואל "האם הם ניסו להיות אמיצים יותר בכדי לרצות את המבקרים" (הלהקה תגיד שלא ותתעצבן, אבל אם תחפשו ראיונות עם כריס וואלה, הגיטריסט והמפיק, לא תוכלו להתעלם ממספר הפעמים שבהן הוא מדגיש כמה השירים החדשים יפתיעו את כולם), ולהסתנוור מהציפייה הרווחת שהאלבום ייכנס למקום הראשון במצעד מכירות האלבומים של בילבורד (נתון שלא נסגר בעת כתיבת שורות אלו ולכן לא יכול להיות מאומת).

מה שבאמת קרה לדת' קאב, נעוץ אך ורק בבעיות ההסתגלות של בן גיבארד - סולן הלהקה ואושיה ענקית גם בלעדיה (מכירים פוסטל סרוויס?) - למצב הנוכחי שלו בחיים. הוא עבר את גיל 30, הוא מצליח יותר משאי פעם חשב שיהיה, והוא גם, כנראה, שכח איך לכתוב באופן שהפך אותו לכוכב שהוא היום.

יכול להיות שזהו סתם סוג של מחסום כתיבה שמגיע כשכל העולם מסתכל עליך, וישנה גם האפשרות שגיבארד - לפחות בתת מודע - רק רוצה ליהנות. כשרואים אותו משתטה בפרוייקט הצד הדמיוני Just Jazzin, , שנולד אך ורק למתיחת אחד באפריל, או כששומעים אותו מדבר על כמה כיף זה להיות חלק מדת' קאב וכמה חברי הלהקה קרובים זה לזה, נדמה כי הוא הרבה יותר מפוקס ומחויב מאשר הוא נשמע בשירים החדשים. דבר שאי אפשר להגיד על חבריו ללהקה, שדווקא ממש נותנים מעצמם לכל קטע וקטע כאן.

כן, בניגוד לגיבארד, שרחוק משיאו, המוזיקה ב-"Narrow Stairs" נשמעת מעולה. החספוס הקל הזה, שמחזיר אותם שני אלבומים אחורה, הוא בהחלט הסאונד שהלהקה צריכה לדבוק בו. אני לא ארחיק לכת לכיוון שאליו יחסי הציבור מנסים למשוך - לא מדובר באלבום אקספרמנטלי, אין כאן דברים שלא שמעתם או עיבודים המקוריים בקיצוניותם (אולי ניסיונות בודדים וכושלים לכאלו). אבל, אם גיבארד היה משתף פעולה, חלק מסוים מהשירים פה לגמרי היו יכולים להיות על "Transatlanticism" המופתי.

חבל, כי גיבארד הוא בדרך כלל המרכז של דת' קאב. אפשר לשמוע את זה באלבומים הישנים ולראות את זה בכל ראיון עם מישהו מחברי הלהקה - הם סוגדים לו: לכשרון המוחלט, לפואטיות הכל כך פשוטה וקולעת, לקול המזוכך והנקי. בתחילת השנה, כשכריס וואלה - איש שהפיק ענקי אינדי כמו הת'רמלס, הדצמבריסטס, הוט הוט היט, נדה סרף וטגן ושרה - הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, הוא ניסה לחקות, כמעט באופן מביך, את גיבארד. עד כדי כך חברי דת' קאב מעריכים את האיש הזה, ועד היום הוא לא נתן להם סיבה לפקפק בכך.

כי גיבארד הוא בהחלט אחד מהכותבים המוכשרים ביותר של שנות ה-2000. אצלי, הוא אפילו נכנס לחמישייה הפותחת. אם לא שמתם לב לכך, אני מציע לכם לרוץ ולחפש את המילים של "Tiny Vessels", "המקום הזה הוא בית כלא", "Photobooth" או "Styrofoam Plates" . אלוהים, כשהפוסטל סרוויס כיסו את "Grow Old With Me" של ג'ון לנון, היה נדמה שגיבארד מעולם לא הוציא מילים סתמיות כל כך מהפה שלו. ואז הגיע "Narrow Stairs" והרס לו את הרצף. פשוט אין דרך אחרת לתאר את זה.

גיבארד עדיין יודע לחבר משפטים שירעידו לכם את הלב. גם היום הוא עושה זאת טוב יותר ממרבית האנשים שרצים שם בחוץ, והוא עדיין חתיכת סוויט-טוקר שיודע רומנטיקה ואהבה מה הן. אבל השירים שהוא כתב ל-"Narrow Stairs" מחווירים לצד כל דבר אחר שכתב בעבר. המטפורות לא חותכות את קו המחשבה בסערה, החוויות שלו לא מרגישות אישיות ורוב הזמן זה מרגיש כאילו שהוא מנסה להישמע יותר קוהרנטי, בוגר וספרותי מבעבר, כאילו שעם המעבר לעשור השלישי בחייו הוא מרגיש שהוא צריך להוכיח כל מני דברים. מצטער, זה פשוט לא עובד - ותנו לי להדגיש את האמת הכואבת: ב-"Plans", על כל הבעיות שלו, יש שירים הרבה יותר טובים מאשר בנוכחי.

האלבום נפתח עם הקטע המוצלח "Bixby Canyon Bridge", בו גיבארד מתכתב עם ג'ק קרואק, הסופר האהוב עליו, ודת' קאב עצמם מנסים בעזרת המוזיקה להגיע לאזורים שאנו מכירים מההרכבים המלודרמטיים של הרגע, אוקקרביל ריבר וארקייד פייר. זה מתחיל באופן מרחף ואוורירי, באופן המקביל ל-"Marching Bands of Manhattan" המדהים שפותח את "Plans" ואז מתפרץ עם תופים רועמים ודיסטורשן. בראיון ל-NME אמר גיבארד שהמטרה כאן היתה לגרום לאנשים להיזכר באלבום הקודם ואז, כשהדיסטורשנים מגיעים, להבין שהם התעוררו למציאות חדשה (מה שמחזיר אותנו לטענה המפוקפקת הגורסת כי הם לא חזרו לגיטרות בשביל לרצות אף אחד).

מיד אחריו מגיע הסינגל הראשון והמבאס, "I Will Possess Your Heart", הוא אורך יותר משמונה וחצי דקות (והם טוענים שהם חתכו דקה), מכיל פסנתר מכשף ואווירה אפלה (אלו דווקא נשמעים די טוב) וטקסט נוראי, שגורם לי להעריך את המוטיב הסטוקרי שב-"Every Breath You Take" הרבה יותר. כדי להמשיך ולשכנע אתכם שמדובר בלהקת שוליים דת' קאב הוסיפו גם את "Pity and Fear", שנחתך לו בסוף סתם ככה, באופן לא אסתטי ובאמצע טירוף של תופים וגיטרות, כאילו שמדובר בטעות. רק אל תגידו שהלייבל הגדול מתערב להם בעניינים.

אבל לא הכל שחור. את ההוכחה שהלהקה עדיין יודעת לספק שירי פופ מצוינים אנחנו מקבלים ב-"No Sunlight" וב-"Cath" ואפילו הגאונות המילולית של גיבארד מצליחה לצוץ לה בשני קטעים: ב-"You Can Do Better Than Me" הסיקסטיזי והחמוד למדי, אנחנו מקבלים את המשפט "הבגדים הישנים שלי כבר לא יושבים עליי כמו שישבו בעבר/ הם פשוט תלויים להם כמו שדים של אנשים שהייתי פעם"; וב-"Your New Twin Sized Bed", שבהחלט מככב בתור השיר הכי נוגע ללב באלבום, גיבארד פונה אל מישהי באומרו "את נראית כל כך מובסת/ שוכבת על מיטת היחיד החדשה שלך/ עם כרית בודדה מתחת לראש הבודד שלך".

אלו מראים שיש תקווה (לא לבחורה הבודדה, לדת' קאב). גיבארד עוד יכול להתעורר, לתפוס דף ועט ולכתוב את הטקסטים הכי טובים שאי פעם שחרר לאוויר. אם הוא יעשה את זה, אני אקבל אותו עם אוזניים פתוחות, ואם לא, אני בטוח שהוא לא ישים לב. האלבום הזה ומסע הפרסום שעוטף אותו יקנו לדת' קאב כל כך הרבה מעריצים חדשים - כאלו שבכלל לא יודעים איזה סוג של טקסטים הם מפסידים - שסביר כי באלבום הבא הם כבר לא ינסו להרשים את הותיקים והמקומטים יותר.

דת' קאב פור קיוטי, "Narrow Stairs" (התו השמיני)