פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רואה ואינו נרעה

      ג'ייסון סטייתאם הוא כרגע גיבור האקשן היחיד שישי קיצ'לס יכול לסמוך עליו; וגם 40 שנה עברו מאז פוצצו גודאר, טריפו ופולנסקי את פסטיבל קאן, מה ששון פן בחיים לא יעשה

      לגמרי לא ברור איך זה קרה, ולגמרי ברור שזה לא היה בתוכניות של אף אחד, אבל בשנים האחרונות הפך ג'ייסון סטייתאם - הבריטי המקריח והקשוח שהחל את דרכו כאחד מארבעת החברים ב"לוק סטוק ושני קנים מעשנים" - לגיבור האקשן היחיד שאפשר לסמוך עליו. ואם תחשבו על זה, פרט לאקשיונרים עתירי תקציב והייפ כמו "קזינו רויאל" וסדרת סרטי "בורן", בשנים האחרונות גם לא היו לו ממש מתחרים (קצת עצוב, אני יודע, אבל נכון). הוא מצחיק, הוא יודע להרביץ, הוא מבצע חלק גדול מהפעלולים המרשימים בעצמו, הוא רחוק מלהיות טיפש, הוא לגמרי צווארון כחול, וגם אם כישורי המשחק המוגבלים שלו מאלצים אותו לשחק את אותו טיפוס שוב ושוב ושוב, זה לא מפריע. כי הוא מצחיק, והוא יודע להרביץ.

      למרות שרוב סרטיו של סטייתאם היו עד עתה B-Movies שלא זכו להרבה כבוד, למרות שרובם דילגו על האולמות בארץ והלכו ישר לדי.וי.די, ולמרות ש"מלחמה", הסרט שהוא עשה עם ג'ט לי, היה ממש זוועה, מעריצי הז'אנר בוודאי יסכימו ששני סרטי ה-"Transporter", שנכתבו והופקו על ידי לוק בסון, הכילו אחלה אקשן, וש-"Crank" המופרע והמהנה הוא אחד הדברים היותר מגניבים שקרו להם בשנה שעברה.

      כך או כך, "הג'וב הבריטי", סרטו האחרון של סטייתאם שביים השועל הוותיק והיעיל רוג'ר דונלדסון, הוא כבר סוג של ניסיון לעלות ליגה ולזכות במעט כבוד - מה שוואן-דאם ניסה לעשות ב"אין לאן לברוח", אם תרצו. החדשות הטובות הן שזהו ניסיון מוצלח בסך הכל, ולראיה, הסרט אפילו מוקרן בארץ. החדשות הרעות הן שכמו ואן-דאם ב"אין לאן לברוח", גם כאן סטייתאם כמעט לא מרביץ לאף אחד.

      השנה היא 1971, המקום הוא לונדון, וסטייתאם מגלם את טרי – מוסכניק נשוי + 2 + חובות הימורים גדולים עד מאוד. כדי לשלם את חובו לגובים הוא מחליט להיענות להצעה מפתה ומפתיעה שמציעה לו אשה מאוד יפה שאיתה היו לו עניינים בעבר (ספרון בורוז, "ים כחול עמוק") ולשדוד את הכספות של בנק ענק ברחוב בייקר. מכאן מתחיל מסע עלילתי מפותל וקצבי, שנראה כמו שילוב בין סיפורו של המושל הניו יורקי ההולל אליוט ספיצר ל"ג'וב האיטלקי" (שברימייק שלו השתתף סטייתאם) ושבמהלכו לומד טרי שהאשה המאוד יפה הסתירה ממנו מידע ושלמעשה השוד נועד כדי לחלץ מהכספות תמונות מיניות מפלילות של מישהו ממשפחת המלוכה. אז כן, כל העסק מתברר כהרבה יותר מסובך ומסוכן ממה שהוא נראה תחילה, והוא רק הולך ומסתבך משם. אבל אל פחד: למרות שזה לא יהיה קל ולמרות שיהיו מיליון תקלות והפתעות, גיבורנו כבר ידאג לכך שכמעט הכל יסתדר בסוף. דונלדסון, מצדו, ידאג לנצל כל הזדמנות כדי להזריק לעיסה מעט מתח מהזן האולד-סקולי, מה שיגרום לזמן שלכם לעבור בנעימים יחסית (ואם אתם לא בעניין של מתח, אז יש גם קצת ציצים).

      אם קיים ספר הדרכה שעל פיו נעשים סרטי שוד בריטיים שמתרחשים בשנות השבעים, אתם יכולים להיות בטוחים ש"הג'וב הבריטי" – סרט ש"שגרתי" ו"מקצועי" הן המחמאות הכי גדולות שהוא ראוי לקבל - למד אותו בעל פה. נכון, התקציב היחסית נמוך של ההפקה מונע כל סיכוי למרדפי מכוניות או לסצינות מרובות ניצבים, אך הפיצוי מגיע בדמות אוסף של דמויות צבעוניות שמוצאות את עצמן מעורבות בפרשה (סוחר סמים שחור שמטפח פרסונה של מהפכן מיליטנטי, מפיק סרטי פורנו שמגולם בידי דיוויד סושה האגדי, שוטרים מושחתים, סוכנים חשאיים חלקלקים ועוד) ובדמות תסריט מהודק, המורכב מרצף ארוך של טוויסטים והסתבכויות (שמבוססות כולן באופן רופף מאוד על אירועים אמיתיים). לקינוח, ממש לפני הסוף, סטייתאם אפילו נזכר שהוא יודע להתעופף באוויר ולחלק לאנשים בעיטות בראש. אפשר לטעון שזה מעט מדי ומאוחר מדי. מצד שני, אפשר פשוט לחכות בסבלנות. "Crank 2" ו-"Transporter 3" כבר בדרך.

      פן ירבה ופן יפרוץ

      ב-18 במאי, לפני 40 שנה בדיוק, פוצצו ז'אן לוק גודאר, פרנסואה טריפו ורומן פולנסקי (שכיהן כיושב ראש חבר השופטים) את פסטיבל קאן ה-21 כדי להביע סולידריות עם הסטודנטים והעובדים הצרפתים, שהשביתו את המדינה בעיצומם של המאורעות המהפכניים של אביב 68' (גם למלחמת וייטנאם ולפיטוריו של הנרי לנגלואה, המנהל האהוב של הסינמטק הפריזאי, היתה השפעה ישירה על האירועים). במהלך מסיבת העיתונאים הסוערת והידועה לשמצה, שאותה מצאתי ביו-טיוב (בלי תרגום, למרבה הצער), גודאר איבד את משקפיו, טריפו חטף מכות ופולנסקי אמר על עמיתיו ש"הם כמו ילדים שמשחקים בלהיות מהפכנים". אבל זה לא הפריע לו להצטרף אליהם.

      כמובן שאין סיכוי שדבר דומה יקרה בפסטיבל השנה - גם כי מרקסיזם-לניניזם פחות אופנתי בימינו ממילי-ונילי, גם כי הקולנוע הצרפתי המהפכני מת מזמן (וגם הקולנוע האירופי), אבל גם, ובעיקר, כי המכונה ההוליוודית, שמשיקה בפסטיבל שורה ארוכה של פרויקטים שבהם הושקעו מאות מיליוני דולרים, בחיים לא תאפשר לזה לקרות. במקרה הכי קיצוני, שון פן - במאי מוערך יתר על מידה, פרובוקטור זול ויושב ראש חבר השופטים בפסטיבל השנה - ידליק עוד סיגריה במקום אסור. כי הוא ילד רע. כי הוא מצפצף על החוקים. אין מה להגיד. פעם היה יותר כיף.