הרך הנולד

יש אנשים שעושים את זה מספיק זמן ומספיק טוב כדי לשבור מוסכמות שנראות הרבה יותר קשיחות מהם. כמו זאת שגורסת שבחורים נחמדים יכולים לנסוק למעמד של חמודים ואפילו בסוף לגמור כחתיכים של החיים. כי נחמד היא מין תכונת אמצע הדרך שכזאת. שמשלבת נימוסין והופעה חיצונית שמתמסמסת בקלות בביצת הזיכרון הטובענית, עד כי נדמה שהדבר האחרון שזוכרים מאדם נחמד הוא איזו שנינה שפלט פעם, רק שאף אחד לא זוכר מה היא היתה.

ליריקס בורן הוא אחד כזה. הוא גם לא הולך להתנצל על זה. להפך, הוא לקח את הנחמד הזה – תכונת אופי בלתי אפשרית כשאתה ראפר – ועשה ממנו קריירה. ועוד כזו שהרבה מאד ראפרים קשוחים, מסוכנים ועם ערמות דיו על הגוף וכמויות לא מבוטלות של סטריט-קרד, היו חולמים עליה. תשאלו את Shyne, DMX וג'ה רול; כל אחד מהם היה מת להיות נחמד היום כמו טום שימורה, מי שחתום על הריליס הראשון של קולקטיב ההיפ-הופ המהפכני "Solesides”. כשאתה גדל עם אנשים כמו די ג'יי שאדו, לאטיף, צ'יף אקסל ובלאקלישס, אתה חייב להישמע אחרת. וליריקס בורן, "האסטרונאוט האסייתי הראשון" כהגדרתו, אוהב לשוטט ולבהות בחלל ה-Funk העמוק. ממש עמוק.

לפני שקיבל כמה וכמה דולרים טובים בעבור שירו הדליק והקליט "Callin' Out”, שנוכס גם לטובת טלפון סלולארי מוזיקלי להיפסטרים, ליריקס בורן היה אקספרימנטלי מהתחת. יחד עם שותפו הוותיק לאטיף על המיקרופון ושאדו על ההפקה, לאטריקס הוציאו ב-97' את אחד מאלבומי ההיפ-הופ המאתגרים ביותר בנייטיז; כזה שנשמע ניסיוני גם לאחר 11 שנים של שיכלול הפורמולה. זה היה פ'אנק מופרע, מושפע ואחר לחלוטין. מהחלל. כזה שיכול לגרום לסליי סטון להיכנס מחדש לאולפן, לריק ג'יימס (אז הוא עוד חגג על הכיף-כיפאק) לחפש את זוג המגפיים האדומים מעטיפת האלבום "Street Song" ולג'ורג' קלינטון להמהם בסיפוק - קליפורניה עדיין זורחת בפסיכדליה. כי החבר'ה, שבאו מאזור המפרץ של סאן פרנסיסקו, היו ונראו כמו ההיפים של ההיפ-הופ, נחמדים אבל יודעים את העבודה, כלומר יודעים איפה לחפש אותה.

11 שנה קדימה וליריקס בורן, אחד שיודע לרפארפ ברג'יסטרים נמוכים, לשיר בטונים גבוהים ועדיין להישמע רענן כמו בקבוק סודה שנפתח זה עתה, מוציא אלבום חדש, בעל השם הקולע "Everywhere At Once”. לאחר שהוציא אלבום הופעה לפני כשנתיים במהלך טור שעשה עם להקה, ליריקס בורן, כמו הרבה ראפרים לאחרונה, חוזר להבין כי כשאתה מתעסק בפ'אנק כדאי שיהיו איתך באולפן מתופף ובאסיסט עם ידיים זריזות. כלי נשיפה גם עוזרים ועם סינטים מהאייטיז ואתה בכלל מסודר.

הרבה עבר על הסאונד של הפ'אנק מאז שליריקס בורן רכב ב- 'I've Chnged My Mind" על הביט האימתני של להקת הפ'אנק הגרמנית Poets of Rhythm; באלבום הזה הסאונד הוא יותר צלופחי, אייטיזי, מסונתז בטירוף על חשבון הרזון האותנטי של ימים עברו. כשהוא משלב קצת מהסליזיות שסנופ הביא באלבומו האחרון, והרבה מרוח ההרפתקנות שנארלס בארקלי אוהבים להביא איתם, ליריקס בורן יוצר כאן אלבום שהמילה האחרונה שאפשר להגיד עליו היא נחמד. באמת.

הפתיחה שלו היא לא פחות מלפנים. ליריקס נשמע בטוח במילים ובגישה שלו, כשהוא שר על זה שלא צריך להשתנות עבור אף אחד מלבד עצמך בשיר "Don't Change", פצצת פ'אנק שיכולה לעבוד גם במועדונים אם היה לדי ג'ייז כאן אכפת מליינים של באס. הוא נמשך במיקס עם 'Hot 2 Deff” בו צ'אלי טונה מביא את הבאס הפרטי שלו לחגיגה. שני קטעים שאתה פשוט לא יכול לשמוע אותם בנפרד. תחושה חמימה של מוזיקה טובה מתגנבת ללב ומקבלת חיזוק מציאותי גם במהלך חמשת הקטעים הבאים, כולם פחות או יותר באותו ווייב - כזה שגורם לבחורות לרקוד גם כשהן לא מכירות את השיר. כי הקול של ליריקס מרושע ובלתי שגרתי; כשהוא בעניין הוא חופשי סקסי ועל ביט נכון אפילו פזמון מתחנחן ודביק כמו ב-"Difrencess" לא יכול להרוס את האפרודיזיות מלזלוג לאמצע הרחבה.”I Like It I lOve IT” כבר מעלה באוב את הבאנגר של לאטיריקס "Lady Don Tek No”, שעובד יופי גם היום. הנושאים של ליריקס נותרו נחמדים. לא שותה, לא מעשן, לא בוגד באשתי, חולה על סניקרס ויותר מהכל על המוזיקה הזו, שגורמת לו לשיר פזמונים רוצחים כמו "I”m A Phreak”, אולי השיר הטוב באלבום הזה. במין סאונד שמשלב גיטרות חורקות עם הלובריקנט הווקודרי ש"זאפ באנד" ורוג'ר טרוטמן הביאו לעולם. קלאסיקת ווסט-קוסט במיטבה.

העניינים מתחילים לחרוק קצת בשיר המשותף לבני הזוג שימורה, "The World is Calling My Name”, שנשמע קצת מודבק וחשוד וקצת מוריד מהמומנטום הלייבי שהאלבום צבר במיומנות ראויה לשבח ומבלי להמאיס. כאן השם "בכל מקום בבת אחת" מתחיל לקבל קונוטציות בעייתיות. “Top Shelf” הוא סוג של שיר כזה נורא, שמעצם המחשבה על לירקס בורן יושב על מקצב דאנסהול שחוט עם קולות צ'יצ'י בפזמון, יכולה לגרום לך להתחיל לטנף כמו אחרון הבובואים. סקיפ ומהר. וזה מה שהוא עושה בערך כשהוא חותך למשהו סקסי, סטייל פאנקדליק, כשהם צוללים לפני שהם מזליפים עוד טיפה על הלשון. “It is the Skin I'm In” הוא השיר הכי סנופ שהדוג לא עשה מימיו. ליריקס בורן מחקה אותו די בשלמות, אבל חמוד וצלופחי ככל שיהיה, לא בשביל זה הורדנו את האלבום. וזה ממשיך לג'עג'ע משם בשירים שרק מנסים לזרוח כמו אלו מההתחלה, עד שנופלים על "Whispers”, שיר שמתאר בפירוט מצמרר את הלוויה של חבר הלייבל Mack B Dog, בכנות קולנועית שכופה עליך להאזין לכל הברה שיוצאת מהפה שלו.


מעבר למגרעות ולשיטוטים הסגנוניים בסוף האלבום, “Everywhere at Once” הוא חגיגה מוזיקלית שאולי נופלת לפרקים, אבל ככה זה עם חגיגות - יש להן את הנטייה להתפזר, להתיר רסן לפתוח כפתור בחולצה ולעיתים לנסות כמה צעדים, שאתה יודע שלא באים טוב אבל לך מרגישים מה-זה-כיף. ואם יש אדם אחד שנהנה בכל אחד מ-18 הקטעים כאן, זה ליריקס בורן. וכשהוא נהנה, משהו מזה נדבק גם למי שלא שמע בחיים שלו שיר שלו.