פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בשביל מי הכוכב זה אתה?

      יהונתן גפן מוציא אוסף משולש ומקדם אותו עם פרסומת סלולארית. או להפך. העיקר שעוד גיבור של עינב שיף נפל

      "אם צעיר מיוסר בן זמננו רוצה להתאבד, כל מה שהוא צריך לעשות זה לשתות מים מהברז ולהצמיד את הנייד שלו לאוזן" (יהונתן גפן, כנראה לפני ששמע על הפלא ושמו סלקום, 12.4.08, NRG)

      הרגעים בהם גיבור ילדות ונערות מתאייד אל מול העיניים הטרוטות הם ארוכים וקשים במיוחד: תחילה ישנו ההלם, "לא ייתכן שזה הוא", אחר כך ישנו הזעם, "מכל האנשים וכו'" ובסוף ישנה ההשלמה, "נו, עוד לבנה בחומה", או כל קלישאה אחרת. אבל המקרה של יהונתן גפן קשה עוד יותר, דווקא על רקע האוסף המשולש והחדש שלו, שאינני יודע אם הוא יוצא לכבוד הפרסומת החדשה שלו לחברת סלולר ענקית, או שהפרסומת מלווה את האוסף. מה ההבדל? שניהם נועדו לגרום לכם להוציא כסף על משהו מיותר.

      כמה דברים לפני שצוללים לטקס אשכבת דמותו המבריקה של האיש שכתב את "דיסקו כביש הסרגל" על רקע הבי ג'יז ופירק את הלאומיות הישראלית בתוך ביתו עד שלא נשארה לה אפילו עין אחת: תמיכה של חברות סלולר באמנות היא הכרחית בתנאי השוק הנוכחיים. המעשה שסלקום מבצעת עבור התרבות הישראלית בקיום הופעות עם סמלה הן דבר מבורך כל עוד הן לא מתערבות בתכנים עצמם והם אינם חלק מהשיקולים האמנותיים (חובבי "רומנטיקה עתידנית" של משינה, זה היה האות שלכם); כל עוד גלעד כהנא יוכל לצווח נגד הבנקים, חברות הנייד או אפילו רני רהב עצמו (אם כי משעשע לראות אותו עושה זאת תחת הדגל של סלקום). גם איגי פופ נתן את הופעת חיינו על רקע הירוק של הייניקן והגעת מופע הפירוטכניקה והסאונד האימתני של טרנט רזנור התאפשרה בזכות החברה הכתומה.

      רגע לפני שכל חסידי דילן קופצים עלי, ניתן גם לקבל אמן שמכר את שירו לפרסומת. הוא כתב אותו לעצמו וזכותו להרוויח ממנו מכאן ועד האוסף המרובע שייצא בסטארבאקס, שבסך הכל מוכרים מוזיקה. הלוואי ויהונתן גפן היה מסתפק בכך.

      קשר הון-טרוטון

      כשגפן פוסע לתוך ההמון מדליק הנרות בפרסומת – רגע זו פרסומת לאבא או לבן? - ומדקלם את קשקושי ה"קסם, אין לי מילה אחרת לתאר זמזום של שיר מוכר" ועל כך ש"כולנו חלק מאותה תרבות ישראלית", הסגן המריר מהצנחנים שחינך אותי בשירים ומערכונים (שהאוסף החדש מלא בהם עד להתפקע) על כך שפטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל, מתאדה כמו הליפסטיק משפתיו של בנו, מנהל התוכן המוזיקלי. כשמכר יהונתן גפן את כשרון הכתיבה שלו בעבור נזיד רינגטונים, הוא חצה את הקו שבין טובת התרבותי למסחרי ובין הטעם הטוב ולהיעדר הטעם בכלל. כשבחר גפן להפקיד את כשרונו בפני מפעל מסחרי, שבמלחמה הבאה בוודאי יציע דגל זקור, סטיקר ניצחון ותרומה למדינה בעבור SMS בעלות של 5.90 ¤ בלבד, שורות שלמות של מחאה נמחקות ואותה תזה קבועה (מדינה רע, אמריקה רע, דילן טוב) נעשית מתישה ומטופשת. המדהים הוא שאם חשבנו שדווקא אביב גפן ישבור את שיאי כל הציניות (אז מה, קשת כן הציעו כסף, או לא הציעו כסף על "כוכב נולד"?) בקשר בין הון-טרוטון, היה זה דווקא יהונתן שרץ יותר מהר מהדולר והפך את משפחת גפן לגרוטסקת ריאליטי שכואב להביט בה.

      אבל מבט מלמעלה על האוסף החדש שלו מגלה שליהונתן גפן הייתה סיבה טובה לזרוק את כל הישגיו לים השחור של היותך "פרזנטור": מתוך 40 השירים שבשני הדיסקים הראשונים, ישנו שיר אחד בלבד שיצא כחדש בשנות האלפיים ("מעבר לגדר" בביצוע דין דין אביב): אפילו "גשם כבד עומד ליפול" הוא תרגום לדילן ,שדני ליטני ביצע שנים לפני אביב. יהונתן גפן, המשורר היחיד בישראל שקיבל את ההשוואה בין דילן תומס לבוב דילן, האיש שהיה צריך להיות הפזמונאי המשמעותי של הרוק הצעיר, פשוט התאייד לטובת מערכונים ארכניים על "געגועים לגברת" (שוביניזם גפני-דייני בשיאו) ו"גיל 51" (נו באמת). בסופו של דבר, גם כשהוא מספר על שתי אינתיפאדות וכן בוחר בצד הפוליטי, יהונתן גפן פשוט הפך צפוי ומעייף. מנקודת המבט הזו, די ברור למה הסכים לצעוד לתוך מלכודת הסגול: "השירים שלי...הם תראפיה ונשק יעיל כנגד הבדידות האנושית והמצב הקיומי" הוא כותב בסיום האוסף. ובכן יהונתן, היום השירים שלך הם לא תראפיה ולא נשק, לא יעיל ולא דור שלישי: מהיום הם פשוט נגועים בקרינה.

      יהונתן גפן – "המיטב, איש תחת גפנו"
      (NMC)

      נ.ב
      הוצאת אוסף משירי יהונתן גפן מבלי "ואלס עם מתילדה" משייך סופית את גפן למפלגה בה הוא לא רצה להיות חבר מעולם: הגמלאים.