"סליחה, אתה יודע אולי איפה יש כאן מסיבת רחוב?". הג'יפ המפואר בצבע כחול-מטאלי שנעצר לידי נראה שייך לרחוב אברבנאל בערך כמו ליאור שליין לעולם הבידור. הנהג הנמיך את הרדיו ושאל שוב "שמעת אולי על איזה מסיבת רחוב איפשהו פה באיזור?". הבטתי בו. שיערו, מסורק בקפידה, החזיר אליי את אלומת פנס הרחוב שמעלינו. אזניית הבלו טות', אימת האפילפטים, הבהבה באוזנו כמו מפגן זיקוקים גרוע של מועצה אזורית כושלת במיוחד. מוחי עיבד במהירות את המידע, מגיע למסקנה הקשה שאין ממנה מפלט: הג'יפ, התסרוקת, קולו של בונו שבוקע מן הרדיו, המבט הקונפורמיסטי בעיניים. אין ספק, מדובר ביאפי. "לא חושב שיש כאן מסיבה" ניסיתי לשקר, מגניב איזה "אחי" למשפט על מנת להישמע יותר משכנע. "יש יש אחי, בדוק, כדאי לך לבוא כל העולם יהיה שם" התעקש הנהג. "אמממ...שמעתי שיש היום פתיחה חגיגית של טאפאס-בר במתחם בזל, ייגר חופשי" שלפתי במהירות, מודע היטב לחולשותיה של הברייה שמולי, סוחט ממנו רגע של היסוס. אולם ללא הועיל, הג'יפ המשיך להתגלגל לכיוון במורד הכביש והותיר אותי קפוא במקום, מנסה להבין איפה טעינו.
קשה לשים את האצבע על הנקודה שבה הפכה פלורנטין משכונת שוליים בניחוח אותנטי של אנדרגראונד וחרא של כלבים, לאבן שואבת ליאפים ומוקד עליה לרגל בעבור כל תל אביבי שמכבד את עצמו. האגדה מספרת שהכל התחיל מיאפי בשם אביהו קממבר, שחצה בטעות את הכביש מנווה צדק וחשב לעצמו "היי, זה יכול להיות אחלה לוקיישן לסושיה". אחרים מספרים על תהליך הדרגתי יותר של פתיחת עוד ועוד מקומות מעוצבים במקביל להיכחדותם של מקומות החניה והתייקרות במחירי השכירות, אבל על השורה התחתונה אין עוררין - בין אם הדבר ייקח שנה ובין אם חמש שנים, פלורנטין נמצאת בעיצומו של תהליך שבסיומו תאבד את צביונה הייחודי ותהפוך לעוד שכונה תל אביבית המונית ומשעממת.
גורלה של פלורנטין אינו שונה מגורלה של כל תופעה תרבותית משמעותית שידעה האנושות מאז שחר ההיסטוריה. מחזור החיים של כל תופעה תרבותית שמכבדת את עצמה מורכב משלושה שלבים: בשלב הראשון מתחילה התופעה בקטן, מן השוליים, לרוב בתור אלטרנטיבה למשהו שקיים כבר. בשלב השני צוברת התופעה מספיק נפח ויחסי ציבור ומתחילה לסקרן קבוצות אוכלוסיה מרכזיות יותר, שרואות בתופעה הזדמנות להיבדל מן המרכז בלי הצורך לסלול את הדרך לשם לבד. בשלב השלישי סוחפת התופעה מספיק אנשים על מנת להיכנס למרכז הקונצנזוס ודוחקת מתוכה את אנשי השוליים שהקימו אותה מלכתחילה, ואלו נאלצים לחפש לעצמם אלטרנטיבה חדשה.
הפלישה
בעיר כמו תל אביב, שבה כולם עסוקים כל הזמן בניסיון להיות שונים ולמצוא את הדבר הבא, התהליך הופך קצר ואינטנסיבי במיוחד, ודי יהיה להזכיר את מקרה שינקין כדוגמה קלאסית למקום שהתחיל מהשוליים, נכבש על ידי לב הקונצנזוס וכיום הפך מאוס עד כדי כך שכמעט כל מבקריו הם אנשים שמגיעים מחוץ לתל אביב בכלל. דוגמה מצוינת נוספת היא מסיבות הרחוב של פלורנטין - מה שהתחיל כאקט חתרני שבא להעמיד אלטרנטיבה לתרבות המועדונים, הפך לחרב פיפיות כששמן של המסיבות האלה יצא למרחוק והן החלו מושכות אל השכונה אוכלוסיה שהיא חתרנית בערך כמו אלבום ההופעה של רמי וריטה, אוכלוסיה שעתידה עם הזמן להשתלט על השכונה ולשנות את פניה לחלוטין.
אם כן, באופן פרדוקסלי, אובדנה של פלורנטין מגיע דווקא בגלל ההצלחה יוצאת הדופן שלה להעמיד אלטרנטיבה ראויה לחיים במרכז תל אביב. לו היתה משכילה פלורנטין לשמור על פרופיל נמוך, סביר להניח שהיתה מצליחה לשרוד עוד לא מעט שנים עד לפלישה היאפית. אבל פלורנטין הסתנוורה מהצלחתה שלה, היא עפה קרוב מדי לשמש על גבי כנפיים עשויות חרא של כלבים, ומבעד לכל הטינופת וההזנחה התגלו לפתע סושיות קרירות, בתי קפה מעוצבים וחנייה בשפע. הטעות של אנשי פלורנטין היתה שהם לא הבינו שלדברים האלה יש מחיר. סושיות ובתי קפה אינם בהכרח דבר רע, אולם אלו שערים בין מימדיים דרכם יבקעו היאפים חמושים בארנקים מעור יען ובלו טות'ים מהבהבים.
כל זה עוד היה נסבל איכשהו אילו אותם פולשים יאפים היו מתעניינים באמת בשוני התרבותי שיש לפלורנטין להציע (או לפחות היה פעם). לו היו באים מתוך אהבה אמיתית לאופייה של השכונה ועניין באלטרנטיבה שהיא מייצגת הייתי מוכן לקבל את העניין בשתיקה, אלא שהעניין היחיד שיש להם הוא בהייפ, בצורך להיות במקום שמוגדר בתור "הדבר הבא".
היאפים לא מגיעים לפלורנטין בשביל הסצ'מו והבי-סייד, הם פולשים אך ורק לשם הפלישה, על מנת לתפוס טרמפ על מעט המגניבות שאחרים הצליחו לייצר שם בזיעת אפם, ולאחר שתושלם הפלישה יוכלו לחרב סופסוף את המבנים הכעורים, ועל חורבותיהם לבנות סניף חדש ונוצץ של ארומה, בו יוכלו לשבת ולשתות את המקיאטו שלהם בנחת בלי שכל האנשים המוזרים האלה יפריעו להם עם המוזיקה החזקה שלהם. ותושבי פלורנטין? הם יצטרכו להתחיל לבנות הכל מחדש במקום אחר שייכבש אף הוא בידי היאפים, וחוזר חלילה, עד שתהפוך העיר לסושיה אחת גדולה וישונה שמה ליאפלנד. או אז יוכלו הם להתרווח בג'יפיהם סוף כל סוף ולחיות על מי מנוחות, עד שיום אחד תפתח אשתו הטרייה של אביהו קממבר את עכבר העיר (אחרי שבחופה הוא כרע ברך ושר לה את "אהבתיה" במו פיו, מספרים שהיה מרגש מאד) ותשאל אותו "תגיד מאמי, בא לך לנסוע לגבעת שמואל? כתוב כאן שפתחו שם טאפאס בר מהמם".