כצ'אן לטבח

מהרגע הראשון היה ברור שיש שתי אפשריות לאיך הולך להיראות "הממלכה האסורה" – שיתוף הפעולה הראשון אי פעם והכה מתבקש בין ג'קי צ'אן לג'ט לי. או טוב מאוד, או מאוד מאוד לא טוב. אבל רק כשהגעתי לקולנוע והבחנתי בפעם ראשונה שעל הפוסטר מופיע ילד מערבי למראה בעל מבט נוגה (בקטן), בין שני הפרצופים של הגיבורים שלנו (בגדול), התחלתי לחשוד שמא מדובר באפשרות השניה. מכות בטוח יהיו (אמרתי לעצמי), אבל זה התחיל יותר ויותר להריח לי כמו סרט לילדים. לא שיש לי שום דבר נגד סרטים לילדים, להפך. "ספר הג'ונגל" ו"המבוך" הם שניים מהסרטים האהובים עלי. אבל יש משהו בשילוב הזה בין אומנויות לחימה ובין ילדים ונוער (אם נוציא מהמשוואה אולי את "ילד הקארטה" הראשון), שיוצר סרטים שזכורים לי לרעה. נסו להיזכר בסדרת סרטי "נינג'ה קיד", או "צבי הנינג'ה". מאוד קיוויתי ש"הממלכה האסורה" לא יהיה מהז'אנר הזה. כמובן שהתבדיתי. חמור מזה – למרות שהיו בסרט כמה הפתעות קטנות, אני פשוט לא יכול לחשוב על שום אדם בשום גיל שיוכל ליהנות ממנו.

הנער האמריקאי ג'ייסון (מייקל אנגרנו) קרוע על קולנוע מהונג-קונג ועל קונג פו. באחד מחיפושיו אחר סרטי קונג פו פיראטים בבית העבוט של הופ הזקן (ג'קי צ'אן) הוא נתקל במקל זהוב וקסום, נשקו של הלוחם האגדי הידוע בכינויו מלך הקופים (ג'ט לי). לא עובר זמן רב וג''יסון מוצא את עצמו באורח פלא בסין העתיקה, שם הוא פוגש במאסטר של האגרוף השיכור, לו-יאן (ג'קי צ'אן במעין מחווה לעצמו); בנזיר שתקן ומסתורי (ג'ט לי); ובלוחמת יפהפייה ועצובה העונה לשם הדרור המוזהב (יפ-יי ליו). שלושתם יחד יעזרו לו בניסיון להחזיר את המקל לבעליו החוקיים, אותו מלך הקופים שנכלא באבן על ידי שר המלחמה של האבן הירוקה (קולין צ'או) לפני כ-500 שנה. בדרכם, תיאלץ החבורה להתמודד עם אינספור חיילים של שר המלחמה ובשדה הלבנה לי צ'אנג (לי בינג-בינג) לה הבטיח שר המלחמה הרשע את שיקוי האלמוות, במידה ותשיג לו את המקל. כמובן שעד הסוף (הטוב) ג'ייסון ילמד משהו על קונג פו וגם על ידידות, נאמנות וכבוד.

בצד החיובי, יש כמה בדיחות מפתיעות שלא ציפיתי למצוא בסרט כזה, וזו הפעם הראשונה שיצא לי לראות את ג'ט לי מתגלגל מצחוק, מה שהיה קצת מרגש. גולת הכותרת וודאי היתה אמורה להיות הקרב היחיד בין ג'ט לי לג'קי צ'אן (בניצוחו של יואן וו-פינג הכוריאוגרף האימתני). מיותר לציין ששניהם אנשים מאוד רציניים שיודעים את העבודה, אבל זה קרב אחד בלבד והוא קצר מדי. למעשה, נראה שהדבר שיש הכי מעט ממנו בסרט קונג פו הזה זה קרבות קונג פו, שזה מאוד חבל. מייקל אנגרנו, שזכור לי כילדון חביב ושחקן לא רע ב"שליטי דוגטאון" ובסדרה "וויל וגרייס", הצליח לעצבן אותי כבר בדקת המסך הראשונה שלו. חוץ מזה, העלילה שואבת השראה באופן כמעט מוחלט, שלא לומר על גבול הפלגיאט, מהסרט "הסיפור שאינו נגמר", כולל הילדים הבריונים שלומדים לקח בסוף הסרט ליד פחי הזבל. אמנם הפעם זו אומנות הקונג פו ולא דרקון אמפיבי שמלמד את הלקח, אבל הרעיון הוא אותו רעיון ושתי הסצנות כמעט זהות. ואם כבר בהשראה עסקנו, אז סין הקדומה של "הממלכה" הזכירה לי במראה את נרניה של "האריה, המכשפה וארון הבגדים" מ-2005. כלומר – המון כסף, מינימום דמיון. גם הדמויות הראשיות (ובמיוחד שני הרעים הראשיים) רדודות לחלוטין, ולא הושקעה בהן שום מחשבה, ולו הקטנה ביותר. אז נכון שזה לא דיוויד מאמט, אבל ילדים היום הם חכמים, לדעתי הם שמים לב כשמנסים לעבוד עליהם.

כאמור, כמעט הכל ב"הממלכה האסורה" הופיע כבר בצורה טובה, אמיתית, מעניינת או מקורית יותר בסרט אחר. בתוך הסרט שזורים ציטוטים מהמיתולוגיה הסינית שעורבבו בצורה מאוד לא הומוגנית לידי מקשה מקושקשת ומלאת פלאשבקים מייגעים, שמזכירים את הקטעים הכי משעממים ב"מחול הפגיונות" (רק באנגלית. שפה שכידוע מייגעת הרבה פחות בסרט קולנוע מאשר סינית). התוצאה הסופית היא בזבוז ענק של זמן, כסף וכשרון. חשוב לי לציין שכל זה לא נכתב מתוך איזו פנאטיות או נוסטלגיה לתקופה היפה של שני האמנים הענקיים האלו. "היו זמנים בסין" עם ג'ט לי, או "האגרופן השיכור" של ג'קי צ'אן הם ללא ספק סרטי מופת, אבל אני מאוד נהניתי גם מ"נשיקת הדרקון", ואפילו מ"שעת שיא", שניהם לאו דווקא סרטים חשובים מדי. "הממלכה האסורה" הוא פשוט הרע מכל העולמות. הוא לא מספיק מצחיק, אין בו מספיק מכות, הוא משעמם, מיותר וטיפשי עד כדי גיחוך ואפילו לא מהסוג שיעלה לכם חיוך אמיתי על השפתיים. אין מה לראות אותו בקולנוע, בדי.וי.די או אפילו בטלוויזיה. אם תשאלו אותי, מוכרחים להתחיל לעבוד על סרט נוסף בכיכובם של שני המאסטרים, רק בשביל לתקן את הקארמה של הביזיון הזה.