הלהיט של קטטוניה: באסה או קלאסה

בשל החיבה שלי לתיאוריות קונספירציה, עב"מים וג'ינג'יות, "תיקים באפלה" היתה אחת מסדרות הטלוויזיה האהובות עלי במשך משהו כמו שנתיים, או לפחות עד שהיא התקשקשה באופן סופי (בכלל נדמה שהפרקים הקונספירטביים תמיד היו יומרניים מדי ונפלו מהרגעים היותר ביזאריים).

פוקס מאלדר, בגילומו המזהיר של דייויד דוכובני, היה קול, מצחיק ופרנואיד באותה מידה ואילו ג'יליאן אנדרסון, אייגנט סקאלי האדמונית בעלת החזה השופע שמאיים להתפקע מתוך החליפות המתחסדות שלה, כיכבה בחלומות שלי לא פחות מאשר על המרקע. בדומה ל"סיינפלד" ו-"ER", "ספרות זולה" ו"טריינספוטינג", נירוונה ובריטפופ, "תיקים באפלה" - הסדרה וכל ההיסטריה שהתנהלה הסביבה - היא אחת התוצרים התרבותיים המובהקים של שנות התשעים, ולא רק מבחינה טלוויזיונית.

מלבד למלא ארונות פרסים, להרעיד את טבלאות הרייטינג, לכבוש את לב המבקרים, להפוך את שחקניה לכוכבי-על (לפחות לרגע) ולמלא בפחד קיומי את צופיה, ל"תיקים באפלה" היתה גם השפעה מוזיקלית ניכרת. בין אם בפסקולים המצוינים שיצאו מתוך הסדרה והסרט (להם חייבים לא מעט הפו-פייטרז ושריל קרואו), בנעימת הפתיחה החללית של מארק סנואו (שטיפסה עד למקום הראשון במצעד הבריטי) או בגרסת היורו-צ'יז-דרים-טראנס המחרידה שעשה לה די ג'יי דאדו. אבל לא רק. "תיקים באפלה" היתה נטועה כל כך עמוק בתוך התרבות, גם כרפרנס, עד שהמושג "מאלדר וסקאלי" הופקע מהקונטקסט הראשוני שלו והפך למטבע לשון בשימוש יומיומי, כפי שאפשר ללמוד, למשל, מהשיר "מאלדר וסקאלי" של קטטוניה.

השימוש הגימיקי שעשתה במונח להקת הבריטפופ הוולשית יכול ללמד לא מעט על העניין, שכן אין הוא מדבר כלל וכלל על תופעות על-טבעיות, חוצנים או חקירות משטרתיות מסתוריות, אלא על יחסי-אישות מוזרים ונטולי דפוס שקשה לדוברת השיר, הסולנית הקובבה סריס, לפענח אותם ולהבין מה קורה בהם. לשם כך היא אומרת, באירוניה כמובן, שזה היה צריך להיות מקרה עבור "מאלדר וסקאלי". אבל לפני שאנחנו קוראים לצמד הבלשים המוקצים ומטריחים אותם שלא לצורך, אולי כדאי שאני אנסה לעזור כאן קצת קודם. ניכר על פי הטקסט כי סריס רוצה להיות לבד, אבל מעט קשה לה. אני מכיר לא מעט בחורות כאלה, שתמיד יש להן חבר, והן נודדות בצורה עקבית - שלא לומר סדרתית - מבחור לבחור, ללא יכולת אמיתית להיות עצמאיות או לבד אפילו לשניה. בכל פעם הן מכריזות בפני החברות שלהן שהנה "הפעם אני לוקחת קצת זמן לעצמי. לא יקרה לי כלום אם אני אלמד להיות קצת לבד", אולם בכל פעם לא עובר פחות משבוע ושוב הן מוצאות את עצמן בזרועותיו של מישהו, ולאו דווקא מהמניעים הנכונים (אולי זה הזמן להבהיר שחרדת נטישה היא לא מניע נכון).

סריס, לפחות לפי מה שהיא מעידה על עצמה בשיר וגם ברגעים בהם היא משתדלת להפגין פאסון עצמאי לא אמין, היא בדיוק מסוג הבחורות הללו. היא רוצה להישאר לבד (ורזה), בעיקר משום שהבחור עליו היא גזורה לא מפסיק לעשות לה את מה שהיא רוצה שהוא יפסיק לעשות לה (לא ממש הבנתי מה זה). אלא שכל הבלבול הזה שאותו בחור יוצר אצלה גורם לכך שסריס לא יכולה לישון לבד. הדברים נהיים מוזרים מדי בשבילה, וכך היא - שוב - חוזרת לזרועותיו וישנה איתו בלילה (וטורחת לציין שהמיטה שלה כבר מוצעת עבור שניים). בסוף השיר היא אף תוהה מה עושה אדם ללא אהבה, ומה יש לבחור שלה לומר על זה, מה שאומר שלמרות כל ההצהרות הנפוחות שלה, היא עדיין נושאת את עיניה לעברו.

מבחינה ווקאלית, על אף שהיא וולשית, סריס מנסה להישמע כמו ביורק, בעיקר בתקופת השוגרקיובז (היא אפילו ארגנה לעצמה כל מיני סיכות וקוקיות סטייל "Venus as A Boy" לקליפ בו היא לבושה כמו נינט טייב בימי הטרום-רזון שלה), עם כל מיני עליות פסאודו מוטרפות בטונים ומיני-צרחות צורמות מאין כמותן. אלא שזה לא כל כך פשוט להיות ביורק, או אפילו נינה פירסון - את גם צריכה להיות מוכשרת, יצירתית וסקרנית מוזיקלית, וגם להזדיין עם כל האנשים הנכונים בתעשייה. שתי תכונות שכנראה סריס לא זכתה בהן, אחרת הפסגה שאליה הגיעה לא היתה מסתכמת בהשמעות רפטטיביות ב"מוטל בספק".

מבחינה מוזיקלית "מאלדר וסקאלי" נשמע כמו שיר שדיימון אלברן גנז, זרק לג'סטין פרישמן שהחליטה לוותר עליו ונמצא בפח הזבל שלה על ידי המעריצים מקטטוניה. הוא שיר בריטפופ לפי הספר, אבל נשמע מחושב מדי בסאונד הגיטרה, בעיבוד השבלוני ובסכמתיות המבנית שלו. כאילו מישהו כאן למד את "פארקלייף" של בלר על בוריו והחליט לחקות אותו (זה בסדר, הטריק הזה לא עבד גם למנזוור). למשל הגיטרה שמעקצצת, באה ונעלמת, בכל פעם שסריס שרה "Stop doing what you...keep doing it too" - מה שיצר תוצאה עגומה למדי. שני אלמנטים בולטים נוספים בשיר הם הפזמון והסי-פארט. בעוד הפזמון מתחיל בצורה יחסית סוחפת, כשסריס שרה "זה יכול להיות תיק עבור מאלדר וסקאלי", החלק השני שלו, שמוזיקלית עונה לחלק הראשון, מזכיר שיש כאן מישהו שחשב יותר מדי על "איך להישמע כמו". בסי-פארט לעומת זאת אין טיפת חינניות. זהו הרגע החלש בשיר הן מבחינה טקסטואלית (הסיפור על המיטה שמוצעת לשניים) והן מבחינה מוזיקלית. הוא אמור להיות איזשהו ברייק עם טוויסט, אבל הוא כל כך צפוי וחסר השראה, ונשמע, שוב, כאילו נלקח מספר המהלכים שדיימון אלברן ויתר על שירותם. אולי בגלל זה הוא עדיין בועט ואת קטטוניה זוכר רק טל ברמן.