וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האמן 17: שרה פילר

מיכל וילצקי

22.5.2008 / 8:22

היא צילמה את שכונת הילדות שלה במשך 12 שנים כדי לתעד את המעבר משכונת פועלים ירוקה לשטח נדל"ן אטרקטיבי

התערוכה מוצגת בגלרית צילום בעם, עד ה-6.6. בית אלפא 13, תל אביב

''נווה עובד''

שכונת הילדות שלי שכבר כמעט איננה. בזכרוני או דמיוני היא רחם או חממה שאני מגיחה ממנה אל העולם שבחוץ, ומידי פעם עדין שבה לחיקה לנוח, לצבור כוח. ''נווה עובד'' היום היא בעיקר אמא שלי.


.

הצופה האידיאלי

זה שיהיה מוכן להתבונן בכל תמונה בנפרד, בסבלנות, ובכל זאת לראות בתערוכה מכלול שיש בו מורכבות שלעיתים מכילה גם סתירות. הייתי רוצה שאם תיווצר התרגשות במהלך הצפייה, היא תנבע באופן הדרגתי, מתוך חוויה מצטברת של גילוי.

.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פריצות הדרך, הטיפולים ומה צופן העתיד? כל מה שצריך לדעת על סוכרת

בשיתוף סאנופי

השפיעו עלי

צילומי פריז של אטג'ה ( ATGET) משלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. אני מתפעלת מהאובססיביות השיטתית שבה הוא אוסף פיסות מציאות ויוצר באמצעותן פסיפס תרבותי מרתק של מקום ותקופה. הצלם האמריקאי ווקר אוונס מרתק אותי בפשטות, כביכול, שבה הוא מתאר את הבתים בעיירות אמריקאיות של שנות ה 30. באמצעות מבט נטול דרמה - שווה נפש לכאורה - הוא מצליח לפתות אותי דוקא להתבונן ולגלות שפע של פרטים ולהתרגש מהמגע האנושי שאחראי לנוכחותם שם. וויליאם אגלסטון הוא אמן נוסף שגורם לי להתרגשות: אני מקנאה באופן שבו הוא מצליח לתת תחושה שצילומיו נעשים באופן כל כך משוחרר, כאילו בקלות, מתוך איזושהי פתיחות (בדיוק הפוך ממה שאני מרגישה ביחס לצילומים שלי).

"בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט הוא ספר שאני שבה אליו מידי פעם בגלל יכולתו המופלאה לרתק אותי שוב ושוב לקסמם של הפרטים הקטנים ולהעלות באמצעותם סיפורים, טעמים וניחוחות וגם תמונות. ז'ורז' פרק מעניין אותי גם הוא בגלל האופן שבו הוא מעלה באמצעות מילים תחושה כל כך מוחשית של מקומות, וגם בגלל העיסוק שלו בחוויה המורכבת והחמקמקה של הזיכרון.

תיק עיתונות:

"נווה עובד" היא שכונת הילדות של שרה פילר, מורה מיתולוגית במחלקה לצילום בהדסה, ושמה של תערוכת היחיד הראשונה שלה. פילר מצלמת את השכונה במשך שתים עשרה שנים, ומנסה לתעד את תהליכי השינוי שהיא עוברת, משכונת פועלים ירוקה וצנועה, לשטח נדל"ן אטרקטיבי באחת מהערים המבוססות ביותר בישראל.

"נווה עובד" היא לאו דוקא אופציה להתרפק על העבר, אלא אפשרות צנועה להתבונן על תהלכים בהתפתחות על עיר. "אני גדלתי בשכונה שהיו בה חיים", אומרת פילר. היום אנחנו מכירים את רוב שכונות המגורים מחוץ למרכז תל-אביב כמקומות מנומנמים רוב שעות היום, ריקים בשעות הצהריים, ושוממים לחלוטין בלילה. "השכונה אמנם היתה מרוחקת ממרכז הרצליה, מוקפת בשדות ופרדסים. אבל ילדים שיחקו ברחוב ובחולות, ומבוגרים נפגשו באופן קבוע ברחוב. היום זה נראה בלתי נתפס".

השכונה הוקמה כאגודה שיתופית, ורוב בתי השכונה היו נמוכי קומה בתוספת חצר שתרמה לכלכלה המשפחתית: "לחצר היתה פונקציה לא רק של איכות חיים. היו בה עצי פרי, תרנגולות. היום אין צורך בכלכלה העצמאית הזאת, ולשכנים החדשים חשוב בעיקר המטראז'. השינוי בכלכלה גרם להקמת גדרות גבוהות, חומות, בין חצר לחצר", אומרת פילר.

היא התחילה לצלם את השכונה כשבאה לבקר את אביה החולה. "מצאתי את עצמי מסתובבת בשכונה, והרגשתי סוף. פתאום נראה שאין שכונה. המבוגרים עזבו לבית אבות, ובמקביל השכונה עברה תהליך של שיפוץ, בניה והריסה. הבית שגבל בחצר שלנו הפך לבנין עצום, מופרד בחומה, שאר השכנים חסמו את חצרות הבתים עם תוספות בניה, והבית של ההורים שלי הפך ל'נוף' ".

רוב הצילומים בתערוכה מתבוננים מרחוק, אבל אפשר למצוא בהם פרטים שמפעילים את בלוטת הרגש, ובאופן מפתיע, אפילו בין צילומי הבתים החדשים. "לא רציתי דיכוטומיה, חד משמעיות", אומרת פילר, "החדש הוא לא לחלוטין רע, הוא גם מתבלה מאוד מהר והופך לישן. בצילומים אפשר לראות את הסדקים".

את הפרוייקט ארוך הטווח, שהתערוכה כוללת רק חלק קטן ממנו, היא היתה שמחה להציג במוזיאון הרצליה.
לאו דווקא בגלל מעמדו בעולם האמנות, אלא בגלל האפשרות שלו להיות חוליה מחברת בין העבודות, התושבים בהווה ולשעבר, והשכונה.

פילר נמנעה מלהציג לא מעט שנים, והעובדה שדווקא עכשיו היא בוחרת להציג צילום של מקום משמעותי בעברה היה יכול להיות מתכון טוב לערבוב בין סיפור אישי לעודף רגשנות. אבל פילר לא מעוניינת לכווץ את הקרביים של הצופה או לשלוח אותו לספת הפסיכולוג, אלא להיפך. הצילומים שלה כמעט ולא מסגירים רגש או מפעילים מניפולציה על הצופה. "אני, כבעלת הביוגרפיה הספציפית, לא רוצה להיות במרכז העבודה. בעיני הכוח הגדול של צילום הוא להראות דברים, להצביע. אני מעדיפה צילום שמתבונן, שמראה פרטים, על פני צילום אישי 'מרוח' או אקספרסיבי".

לא רק שפילר לא רוצה להיות במרכז העבודה, אלא נראה שהיא נמנעת מלהיות במרכז בכל מובן אחר. היא חיה בירושלים, ומלמדת בהדסה, שזוכה להרבה פחות ספוטלייט מהמחלקות לצילום בבצלאל ובמדרשה. היא לא מתאמצת להציג את העבודות שלה ("עולם האמנות לא נראה לי מקום מפתה"), ומצהירה שאת התערוכה היא מציגה בעיקר למען תושבי השכונה בעבר, ולמען הסטודנטים שלה.

פילר מבדילה את עצמה מרוב הצלמים והאמנים שפונים ללמד: "אצל רוב הצלמים הישראלים ההוראה היא הכרח כדי לקיים את היכולת לצלם. אצלי זה להיפך – ההוראה דוחפת אותי עמוק יותר לעשייה". בהוראה היא מלווה את הסטודנטים בתהליך העבודה, "עד בחירת הטקסטים או המסגרות", אבל רק עכשיו היא זוכה להמחיש להם בעצמה איך התהליך מתהווה. "הרגשתי חוסר הגינות, שאני לא הולכת עם הדברים האלה עד הסוף", היא מסבירה, "רציתי להראות שאני מממשת את אותם דברים שאני מדברת עליהם בתיאוריה".

  • עוד באותו נושא:
  • שרה פילר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully