ב-76' היו רוברט פורסטר וגראנט מקלנן שני סטודנטים לאמנות ודרמה באוניברסיטת קווינזלנד באוסטרליה, שהתחברו על רקע הנטייה של שניהם לדברים בוהמיינים וארטיסטים ואהבה משותפת לקולנוע צרפתי, בוב דילן, הוולווט אנדרגראונד ופאנק. פורסטר חלם להקים להקה ואחרי שנתיים של תכנונים וחלומות בהקיץ שכנע את מקלנן ללמוד לנגן באס. חודש לאחר מכן הקימו השניים בבריזבן, עיר הולדתו של פורסטר, את ה-Go-Betweens.
הייחוד של הגו-בטווינז נבע מהעובדה שהיו להם שני סינגר-סונגרייטרים מאוד שונים זה מזה, ומהנוכחות התמידית של לפחות בחורה בלונדיניות אחת בלהקה: לינדי מוריסון עם תלתלי האייטיז הייתה המתופפת שלהם במשך כל האייטיז (היא החליפה את המתופפת הראשונה, ליסה רוס) ובמחצית השנייה של העשור הצטרפה להרכב אמנדה בראון, שניגנה בכינור ואבוב ועשתה קולות רקע.
כמו ה-Birthday Party של ניק קייב, הטריפידס וכמעט כל להקת אינדי אוסטרלית של התקופה, גם הגו-בטווינז שאבו השראה ועידוד מהתקדים של ה-Saints - להקת האינדי האוסטרלית הראשונה שהצליחה בעולם - ונסעו ללונדון לנסות את מזלם.
כיאה לתקופה, החלו הגו-בטווינז עם סאונד פוסט-פאנקי אפלולי, כפי שניתן לשמוע ב "Your Turn, My Turn" (מצורף לינק לקליפ בסוף הפסקה), השיר הפותח את אלבום הבכורה שלהם, "Send Me a Lullaby' מ-82'. שיא התקופה המוקדמת של הגו-בטווינז היה ללא ספק האלבום השני המעולה, "Before Hollywood" מ-83', שהוליד את הקלאסיקה העדינה "Cattle And Cane", שמביע את געגועיו של מקלנן למולדתו, והרבה שירים הרבה יותר עצבניים.
אל תפספס
מוות בעריסה
באמצע האייטיז השתנה הסגנון שלהם לכיוון של אינדי-פופ אינטליגנטי המבוסס על פריטת גיטרה מלאת חדווה (מה שנקרא ג'אנגל-פופ), ובהמשך הם חיממו בהופעות את מלכי הז'אנר, REM. אבל למרות שהיו להם שורה של להיטי אינדי מלודיים וידידותיים לרדיו - בסגנון לא רחוק מקראודד האוס, אצטק קמרה ופריפאב ספראוט - הם מעולם לא פרצו למיינסטרים. העובדה שלא הייתה להם תדמית ברורה או לוק אחיד ממש לא הועיל להם בעידן האם.טי.וי.
אך להיטי האינדי, שחדרו לתחנות הקולג'ים באמריקה וצעדו במצעד האינדי הבריטי, לא הפסיקו לזרום. האלבום השלישי, "Spring Hill Fair" מ-84', הניב את קלאסיקת האייטיז, "Bachelor Kisses", שהלהקה השוודית The Radio Dept. עשתה לו קאבר אלקטרוני קצת קיטשי, אבל מאוד מרגש. וב-88' יצא אחד השירים הכי יפים של הגו-בטווינז, "Streets of Your Town" (שגם לקליפ שלו צירפתי לינק למטה) מהאלבום הפופי "16 Lovers Lane" מ-88'. כל מי שאוהב את פריפאב ספראוט לא יוכל שלא להתאהב בשיר הזה, בו קולות הרקע של אמנדה בראון מהווים את הקונטרה הנשית, בדיוק כמו שקולה של וונדי סמית עשה ב"סטיב מקווין".
אחרי "16 Lovers Lane", שהיה האלבום הכי מסחרי שלהם אך עדיין לא הביא להם את ההצלחה המיוחלת, הרימו הגו-בטווינז ידיים והחליטו להתפרק, כששישה אלבומים רשמיים מאחוריהם. פורסטר עבר לגור עם אישתו הגרמנייה בבוואריה והוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, "Danger in the Past" ב-90'. לא יכולתי להתאפק ושמתי לכם בתחתית לינק גם לקליפ המשעשע של השיר הפותח את האלבום, "Baby Stones", בו מנסה פורסטר השקול ואלגנטי, אך הרגיש, לשכנע את האישה שלו לוותר על הרעיון של לקחת לעצמה מאהב.
למרות שגם פורסטר וגם מקלנן פיתחו קריירות סולו השניים נשארו חברים טובים וגם המשיכו לשתף פעולה מוזיקלית במשך השנים. ב-99' הם עשו סיבוב הופעות בתור צמד, מה שהוליד את האיחוד של הלהקה בשנת 2000 ואת אלבום הקאמבק "The Friends of Rachel Worth" בהשתתפות בנות סליטר קיני.
הגו-בטווינז המשיכו לעבוד ביחד והתחילו לעבוד על אלבומם העשירי, כשהכל התפרק. ב-2006 אירגן גראנט מקלנן מסיבת חנוכת בית בביתו בבירזבן. לפני המסיבה הוא נשכב לנוח ומת בשנתו מהתקף לב, בגיל 48 בסך הכל, בדיוק כשהמוזמנים, ופורסטר בינהם, החלו להגיע למסיבה.
זה היה הסוף של הגו-בטווינז, אבל לא של רוברט פורסטר, שהמוות הפתאומי של מקלנן דווקא המריץ אותו להקליט את אלבום הסולו הראשון שלו מזה 12 שנה, שחלקים ממנו מבוססים על השירים שהוא וגראנט התחילו לעבוד עליהם לאלבום הבא של הגו-בטווינז.
חבר לחיים
את "The Evangelist" הקליט פורסטר עם שני החברים החיים האחרים מהגלגול האחרון של הגו-בטווינז - הבאסיסטית אדל פיקוואנס והמתופף גלן תומפסון - כך שניתן היה לקרוא לזה אלבום של הגו-בטווינז. אני לא יודעת אם יש לזה קשר לזכויות על השם או לא, אבל פורסטר העדיף לראות באלבום הזה אלבום סולו, בו הוא נפרד באופן אישי מחברו.
האלבום יצא בלייבל Yep Roc בו יצאו דיסקים של עוד סינגר-סונגרייטרים מתבגרים עם שיער טוב כמו פורסטר, בינהם רובין היצ'קוק וניק לואו. מבחינת הסאונד זה אלבום קלאסי של סינגר-סונגרייטר עכשווי המתקרב לגיל חמישים, מהסוג של לויד קול או רודי פריים (מאצטק קמרה), אך פורסטר לא לבד. גם מהבחינה הזו שאודרי ריילי, שהייתה אחראית על עיבודי כלי המיתר המאוד דומיננטיים, עמדה לצדו של פורסטר באלבום הזה, וגם מהבחינה הזאת שרוחו של גראנט מקלנן שורה על כולו.
אחד השירים הכי עצובים בתקליט הוא "Demon Days" (בלי קשר לגורילאז) - אחד משלושת השירים באלבום שפורסטר ומקלנן כתבו ביחד. למעשה זה התחיל בתור שיר של מקלנן שהוא לא הספיק לגמור. הלחן היה מוכן, אבל לא כל המילים היו כתובות, אז פורסטר ניסה לסיים את קו המחשבה של מקלנן במקומו אחרי מותו. פורסטר מגדיר את "Demon Days" כאחד השירים הטובים ביותר שחברו כתב אי פעם, והתוצאה היא בלדה עצובה עם עיבוד כלי מיתר מלנכולי ויפה וקולות רקע נוגים בפזמון.
שני השירים האחרים שמקלנן היה שותף בכתיבתם הם "Let Your Light In, Babe" האופטימי והשמשי ו "It Ain't Easy" עם מנדולינה שמעניקה לו גוון קאנטרי עולץ. את שני השירים האלה קל מאוד לדמיין את מקלנן שר, אבל עדיף לא לחשוב על זה כי זה עושה קצת סחרחורת.
אחרי עלייה במצב רוח באמצע האלבום, הוא בכל זאת מסתיים בטון מלנכולי, עם "From Ghost Town", המנוגן על פסנתר, כשבהמשך מצטרפים כלי מיתר ומפוחית. זה שיר פרידה עצוב של רוברט פורסטר ממי שהיה חברו הקרוב במשך 32 שנה. אחת השורות בשיר הזה היא "הוא ידע יותר ממה שאני ידעתי, וגם אני שנאתי את מה שהוא שנא". שמעתי באינטרנט ראיון עם פורסטר בתחנת רדיו מקומית בבריזבן, בו הוא מספר שכשהם הכירו, בערך בגיל 18, הוא העריץ את גראנט על הידע שלו. פורסטר סיפר שגראנט ידע המון על קולנוע אירופאי ועל מוזיקה, ספרות, שירה ועל תרבות הפופ ושהיו לו מלא מגזינים מחו"ל, וזה מה שמשך אותו אליו. אלה בדיוק מסוג החברים שמשנים לך את החיים בגיל צעיר ועכשיו, לראשונה, יצטרך פורסטר להסתדר בלי מקלנן. אבל בדיוק כמו שהאלבום הזה עובד גם בלי סיפור הרקע שלו - הוא יפה ומרגש גם אם לא יודעים כלום על הגו-בטווינז ועל מותו של גראנט מקלנן - גם פורסטר יסתדר.
רוברט פורסטר, "The Evangelist"
(Yep Roc)