היי בנטורל: הכי חשוב זה הפילטר

מפגש עם חבר אמת אחרי שנה וחצי העמיד את צחי בלטה בעמדה לא קלה - זיכרון שכולו שאכטות

  • היי בנטורל
צחי בלטה

לפעמים צריך לפגוש, ללא תיכנון ובהפתעה גמורה, מישהו מהעבר הרחוק. נגיד איזה חבר טוב שלא ראית שנה ומשהו, כדי להזכיר לך מי אתה. כי זה לא משנה מה אתה אומר לעצמך במהלך רוב שעות הערות של היום, מה לוחש הניגוד המושלם הגודש את החלומות שלך, או הדברים להם אתה ממשיך להגיד לא. בפנים, כמו שורת סאבטקסט טובה במיוחד אתה צועק "כן, כן, כן", כמו הבחורות האלו שעוברות לידך ונשארות רק ללילה. לפעמים חבר אמיתי טוב יותר ממראה. בעיקר בשיחות סוף לילה שנשענות בקלילות של בלרינה רומנייה על הרווח היקומי הפרוש בין שתי מילים: מוזיקה וסטלה.

זה היה שבוע די רגיל, האמת - התכנסות, התפרצות וחוזר חלילה. צחי בלטה והעיר הגדולה שמוציאה אותו קטן מלילה ללילה. מחשבות חרטה, הו כן. הרבה כאלו. שבוע של ספקות מציקים כמו שתיקות אחרי צחוקים. כאלו, שלא משנה מה תעשה בכדי לנער אותם, תסיים עם הבעה דבילית על הפנים ומלמול מתרץ, שזה לא תמיד היה ככה. משהו השתנה. ואז לקנח בתובנה המנצחת שהכל לטובה. בקיצור, שבוע עמוס באירועים שבסופם, בשוך ההתרגשות וברגיעת כלי הדם הגועשים, אתה שוב מוצא את עצמך לבד, מתגעגע. חופשי מתגעגע. כי לבד אצל אנשים כמוני הלך תמיד עם משהו בוער ביד, מישהו לדבר איתו - סטלה. שבוע שבמהלכו אתה נזכר ומבין מחדש עד כמה הקשר בינכם חזק, עד כמה הניתוק הזה, כפוי, ביהבוריסטי ונאבק על חייו, עלול להסתיים ממש בכל שניה. הפער בין איירון לאלאזון והידיעה שביום אחד אתה נזרק בינהם כאילו שניהם משחקים איתך מטקות. שבוע של משחקי מילים, איברים, לשונות, כוסות לחיים טובים יותר, חיוכים של נעים מאד, ריח של סדינים חדשים ובסוף בור כרוי היטב של רצון לחזור להיות מי שאתה. כל זה כיף, אני חייב להודות. כל הסחיות הזו יכולה לעשות דברים טובים לבנאדם, אבל כשאתה מתעורר הפרספקטיבות שכה עמלת על כינונן עלולות לקבל בראש.

בעיקר כשאתה מתעורר מחלום בו אתה סוגר עסקה על 100 גרם, אורז אותם לחבילות מנוילנות של 10, ותוך כדי שם את הפרחים הטובים ביותר לעצמך בצד, לא מוטרד משוטרים, אבל משהו באחורי האינטואיציה אומר לך לקום וללכת מכאן מהר. אבל איפה? אתה כולך לאט. מעשן עוד שאכטה, מרגיש טוב עם הטעם הלימוני המוכר הזה של וויד טוב במיוחד, לא ממהר להוציא את העשן, למה יש למהר כשאתה מסטול? ואז דפיקה בדלת. תמיד יש דפיקה על הדלת, שמקפיצה לך את הלב כי מי זה בא היום בלי להודיע? אתה מתעורר. חם מדי. כואב הראש מדי. סחי מדי. ונחרד למשמע דפיקות אמתיות על הדלת. עדיין תחת השפעה, המחשבה הראשונה שלי היא לזרוק את זה מהחלון לחצר האחורית והידיעה המוחלטת שגם שם מחכה המנייק. הדפיקות ממשיכות. העירות חוצבת בי את אותותיה. אני נרגע. אני סחי, אין לי כלום, אין מה לפחד. המחשבה השנייה שמגיעה מתנשפת, פאקינג שכר דירה, חשבונות חשמל, או כל קשר בירוקרטי-כלכלי עם גופים חיצוניים לדלת ביתך. הדפיקות ממשיכות. כאלו שאשכרה יודעות שאתה בבית. אני קם. יכול עוד להריח לימון באוויר וניגש, לא לפני שאני נושם נשימות ארוכות וסופר עד 10 לשאול מי זה. שתיקה. אני שואל שוב מי זה. שיעול יבש עונה לי בתשובה משהו לא ברור. מבט נוסף לאחור, סתם מתוך הרגל ואני פותח את הדלת רק כדי לצרוח "יא בן אלף זונות" בתדהמה.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

צעד תקדימי: החברה שנותנת למבוטחיה מענק כספי

על-ידי WE SURE חברה לביטוח
לכתבה המלאה

הכי חשוב זה הפילטר

עשר ומשהו שעות אחר כך, הדלת תיפתח שוב וניכנס הביתה, שיכורים יותר. הוא אחרי שלוש סחיבות באיזו מסיבה שהייתי, עדיין לא מאמין שהפכתי להיות מה שאני. אני שם תקליט. "בואנה צחי, עד שלא ראיתי בעיניים שלי לא הייתי מאמין. מה שהלך שמה במסיבה ואתה אומר לא? סחטיין עליך", הוא אמר, מסתכל לצדדים, נעצב קצת כשהוא נתקל במאפרה מיותמת כמו נזירה בלאס וגאס. "אל חשש" אמרתי לו, "מה נראה לך אין לי משהו בצד לביקורים בלתי צפויים?" וישר פתחתי את הפריזר להוציא את הנשק הסודי, היידרו שכבר אז סומן על-ידי כדבר הראשון שאעשן כשאחזור לעשן, מינימום עוד חצי שנה לפחות. "וואלה, שנה גבר?" הוא זרק. הנהנתי והמשכתי לגלגל.

"אני כל כך אוהב לגלגל" אני פתאום שומע את עצמי חושב. יש משהו בריטואל הזה, בסדר הפעולות, שתמיד גרם לי להביא במהלכו את הטובות שבמחשבותיי לפני שהן נסו בבהלה מפני העשן. קודם כל הוויד, הדבק הזה באצבעות, הניחוח שכמו שד מתפרץ מבקבוקון זכוכית קפוא ומתחיל להביא תחושה מעקצצת, המזכירה את זו שלפני עיטוש, ואז הפעולה המבזה של הוספת קמצוץ טבק מזהם, הגזירה האיטית עם מספריים עד לקבלת מרקם אחיד והפילטר, הדבר בחשוב ביותר אחרי איכות החומר. הפאקינג פילטר, מהודק כמו משאלת לב לפני דייט עם בחורה יפה, מדוייק כמו משפט בזמן חקירה במשטרה, ממזרי כמו הרצון הזה שלך להדליק אחד. פילטר מושלם כזה שמיד מסתדר בתחילתו של נייר גדול ומכאן זה כבר קורה מעצמו. ג'וינט מסוכן. ידעתי עוד לפני שהכנתי אותו. יש כאלו. רוב השאכטות שמסתובבים לידי הם לא כאלו מסוכנות. כולה רגע, אני אומר לעצמי, ג'וינטים של רגע. רגע הם פה ורגע הם כבר לא. אתה העומד. אבל יש את אלו שנשארים להרבה יותר מזה. מסוכנים. ג'וינטים שששמים אותך בעמדת סיכון. הזכרתי כבר אחד כזה עם מישהי שסיכון הוא לובריקנט מיני עבורה.

לא מה שהיה פעם

היות ועניין זה בטל ומבוטל כשאני בחברתו של חברי הטוב, הסיכון הוא במידה קשה יותר, שורשית, ברמה חברית. ברמה נוסטלגית של לזכור את הג'וינט שעשיתם פעם משאריות חומר שקובצו מהרווח בין הזכוכית לשולחן עצמו ולוקטו בעזרת גפרור, אחד מהפייסלים האלו שאתה עושה כשאתה צעיר מדי, תפרן מדי וסאחי מהתחת, ולכל מי שאתה מכיר בדיוק נגמר, 2 בלילה וחייבים לעשן משהו. היו וכנראה ישנם עוד לילות כאלו בתל אביב. אלוהים לבדו יודע שעוד יגיעו עם הקיץ המתרגש עלנו לטובה.

או את הבאנג הזה במסיבה ההיא, שעליתי אז על הרעיון המטורף לשים במקום המים 100% אלכוהול ואז לקצר תהליכים. וכמובן שאני הייתי הראשון להוריד ראש מזה ורק בעודי נושף את העשן המלווה בטעם הוורוד-מתקתק-מחליא הזה שיש לאכוהול נקי נזכר בעובדה הפסיקלית המאתגרת שאני מקרב אש ל-100% אלכוהול ומה יקרה שכשהראש הבוער יפגוש את זה למטה. וכמובן כשזה קרה הייתי כזה קרוע; Fucked Up יהיה המונח המדוייק. כל כך עד שלא זכרתי ממה בדיוק חששתי לפני חצי דקה. עד היום, אולי עשר שנים אחרי, אני לא כזה בטוח אם זה בגדר המלצה או אזהרה. מין קטגוריה אנומלית כזו.

סטלות. סטלות מעבירות אותך שיעורים חשובים בחיים. ועכשיו אני רק מדבר עליהן, אני מסתכל על הג'וינט ביד. יצא משהו יפה, סולידי. מותאם בדיוק לסוף של לילה, כזה שאם קצת מזל ישאר משהו טעים ממנו גם למחרת על הבוקר. העברתי לו, לא בלי חרטה, לא בלי מחשבה שמה כבר יקרה אם אני והוא נשב כו בימים הטובים, כמו בימים הרעים כמו בכל פעם שהיינו יושבים ביחד נעשן, נקשיב למוזיקה ונדבר על מה קורה עם החיים האלה; הוא אב לילדה מקסימה ואני עדיין יוצא עם ילדות. יש הרבה על מה לדבר. וזה מה שעשינו. בפעם הראשונה אני חושב בחיים שלי ישבתי איתו סאחי, ודיברנו כל הזמן על איך זה להיות סאחי. גם הוא חתך מזה לקצת, עבר לארץ חדשה, צריך פנאי מנטלי להתארגן על עצמך מחדש, והילדה ואיך סטלות לא כזה עובדות עם זה ואני מהנהן, חושב פעם נוספת על זה שכולה שאכטה, ככה בקטנה רק כדי לשים אותי בלייבל מוכר; רק בשביל החיוך, לא להתמסטל חלילה.

ואני עומד בזה. לא יודע איך, לא כל כך בטוח בלמה, אבל משהו בזה, איך לומר, נותן לי תקווה. ה'לא' הזה יוצר אצלי איזה 'כן' קטנטן שייקח אותי למקום, כך אני מקווה, בו מסתובבות הרבה כנות אחרות ונוכל לדבר על הא ועל דא' על אי השוקע במים מבלי לשקוע בעצמנו. אבל לפני שהלכתי לישון, בעודי מחייך את הניחושים על מה אחלום הלילה, התגנב לי העצב. עצב נושן כזה שמקורו בידיעה שלא משנה כמה 'לא' תגיד, אתה ג'אנקי. זה אופי. "פעם ג'אנקי תמיד ג'אנקי" אמר פעם הג'אנקי הגדול מכולם. כל מה שתעשה בעצמך לעצמך לא תצליח לשנות את זה בעצמך. לילה טוב צחי, תישאר בלטה, אמרתי לעצמי בפנייה נדירה בגוף שלישי לפרסונה החדשה-טיפה ישנה שלי. מעניין אם האקסיומה הזו עובדת בהפוך. פעם בלטה תמיד בלטה. לא נראה לי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully