מאז שאולפן שישי מנוהל על ידי ארבעה גברים מסוקסים, אפשר להירגע. סוף סוף נמצאו אנשים שמבינים את העולם הזה. הנסיך אהרן, הנסיך אהוד, הנסיך עמנואל והנסיך רוני. נסיך לב, נסיך תלתן, נסיך עלה, נסיך יהלום. ארבעה אבירים, בטחוניסטים מומחים, יושבים להם סביב שולחן סגלגל ומדברים ביניהם על עניינים ברומו של עולם. הם יודעים על מה הם מדברים. העיקר שהם מבינים זה את זה. העיקר שהמצב בשליטה. אחרי הכל, מי יוכל להבין, לפרש ואולי אף לתקן עולם אכזר שנשלט על ידי גברים אלימים, אם לא ארבעה אבירים ברי לבב? נותר רק להביא מהמקרר עוד דיאט קולה, להוסיף קצת מלח לפסטה, להישען אחורה על הספה ולנשום לרווחה.
המשחק מתחיל. אהרן, הנסיך זהוב הבלורית (המכונה בפיהם אהרל'ה, בז'סטה של אחווה גברית), מחלק את הקלפים. אהוד שומר על ארשת קפואה. עמנואל מסתיר משהו. רוני קונה עוד ז'טונים. שחקנים מנוסים שכמותם ממעטים לפזול למצלמה. הם מנהלים את שיחת המועדון שלהם בניחותא, בינם לבין עצמם, בלי להראות שהם מודעים לאקשן סביבם. חסר שם רק בקבוק קוניאק טוב וכמה סיגרים משובחים, להשלמת אווירת המועדון הג'נטלמני. בקלות אפשר לדמיין מאחוריהם גם ספרית עץ עתיקה עם ספרים בכריכת עור, פוחלץ של צבי, מנורה נמוכה עם אהיל אמייל ועשן כחלחל.
כמו במשחק פוקר, היופי הוא דווקא במה שלא רואים. בדרמה שמאחורי הקלעים. בקלפים המוסתרים. בדינמיקה בין הגברים. איך מרגיש הנסיך אהוד כששולחים את עמיתו הנסיך אהרל'ה אל מושל מצרים? הלא רק לא מזמן נראה הנסיך אהוד מתרועע עם שליטים ערבים בארמונותיהם המפוארים, יושב על כורסאות מוזהבות ומשוחח עמם כדבר גבר אל גבר. והנה עכשיו, בעזבו את ממלכת ערוץ 1 לטובת מלכות ערוץ 2, עליו לשבת על הספסל, ולצפות מהצד ביריבו לשעבר, היושב בכיסא המוזהב במקומו. האם זע שריר קטן בלחיו? האם עווית שפתיים קלה מסגירה את מורת רוחו? במה מהרהר באמת הנסיך עמנואל כשהוא מפלבל בעיניו ומחייך בזחיחות דעת, בזמן שהנסיך רוני מדבר? בפני מי מגלה הנסיך רוני את סגור ליבו, כשהסודות הבטחוניים מעיקים על נפשו? ולמה הם מחליפים כיסא מדי שבוע, לא טוב להם יחד? לך תבין גברים.
לפעמים מראה הגברים החסונים והבטוחים בעצמם כה מלבב, שלא תמיד קל להתרכז בדבריהם. צריך קורטוב של דרמה אמיתית סביב השולחן, כדי להעיר את הצופים מוסחי הדעת מאדישותם ולהחזירם אל הספקטקל הטלוויזיוני.
האקשן לא מאכזב. נסיך תלתן: "סליחה, האם הארכי-פלאפל שמזימתו להוסיף חומר משמר לפול, אינו אחר מאשר אחמד אבו-חומוס, מלך הערבס ממזרח ירושלים?". שתיקה טעונה. המתח בין הגברים בלתי נסבל. "הפעם טעית, אחי", מעיר לו לבסוף עמיתו קר הרוח. מי שרקח את המרקחת הקטלנית בפול הוא אמנם אבו-חומוס, אך לא מדובר באבו-חומוס, הארכי-מחבל הנודע, אלא דווקא בבנו. הממ. מבטיהם מצטלבים. הבמאי מיטיב לקלוט את הדקויות בזויות המצלמה ובקלוז אפים. לרגע נדמה שעומדת לפרוץ תגרה. האם ישלוף נסיך התלתן את האקדח מכיסו? האם תפרוץ פתאום יונית לוי לחדר עם עוגת יום הולדת ענקית המסתירה צלף חמוש, ותוך רגע יהפוך האולפן למרחץ דמים?
הרוח הספורטיבית מנצחת, אחרת הם לא יוכלו לשוב אלינו בשבוע הבא עם עוד פרק מהכבוד של פריצי. בסוף המשחק, כל אחד מהם מגלה את הקלפים. איש איש בתורו חושף את הכותרת שלו, את השורה התחתונה, את הקלף שהוסתר בשרוול. אפשר לנשום לרווחה סוף סוף כל אחד מקבל ביטוי הולם לאגו. והמנצח אומר את המילה האחרונה.
בסך הכל, שיחת הסלון שלהם מסתדרת טוב עם ארוחת הערב. אבל אם מותר הצעת שיפור קטנה: הנסיכים עושים רושם של אנשי שיחה רחבי אופקים, אנשי רעים להתרועע. אך טבעי הוא, שבין מחבל לארכי-מחבל, הם ישוחחו גם קצת על יאכטות, על טיולים בטוסקאנה, על בחורות, על ספורט אתגרי. לא ייתכן שנסיכים כמותם מדברים בסלון שלהם רק על קיני מחבלים. שיתנו קצת טיפים על החיים הטובים, בעוד אנחנו לועסים פסטה בעצלתיים.
הו, אהרל'ה, זה טוב
18.10.2001 / 10:07