"בשנות האלפיים סינדרלה עדיין מכתיבה את החלום", כותבת עפרה ריזנפלד בעצב בספרה "היום המאושר בחיי, או: למה אנחנו כל כך רוצות להתחתן", ותורמת לסדרת "הישראלים" ספר שלם, מנקודת מבט נשית, ששואל "מה כל כך מובן מאליו בנורמה הזאת, להתחתן?". ולא סתם שואל, אלא בטוח שהוא עלה פה על משהו ממש חתרני. למה בכלל להתחתן? הממ... איזו שאלה פרובוקטיבית ופרוגרסיבית. איך שהריזנפלד הזאת קוראת תיגר על המוסכמות! איזה אומץ לב! הספר מילא אותי בכזאת תחושת שחרור, שמיד הוצאתי את מכנסי הפדלופון מהארון, נעלתי את נעלי הפלטפורמה ורצתי לחגוג את העצמאות החדשה שלי בהופעה של שוקולד מנטה מסטיק, כי שנות השבעים בפתח! תשמעו מה עפרה אומרת לכם: "שוטפים לנו את המוח, בנות" (עמ' 69).
התירוץ הרשמי לרלוונטיות של ספר מסוג זה, כפי שהוא מנוסח על העטיפה האחורית שלו, הוא ש"משונה עד כמה המעיט הפמיניזם לעסוק בנישואים", וריזנפלד טורחת לאזכר בספרה פמיניסטיות חשובות כקייט מילט וגלוריה סטיינם, שלא נחשוב שהיא לא עשתה שיעורי בית. אבל האם אנחנו באמת צריכות שיסבירו לנו שהנישואין הם מוסד פטריארכלי, שהעיסקה היא לא שיוויונית, שסינדרלה היא פאסיבית, שיש נשים שמתחתנות בגלל לחץ משפחתי, שיש הבדל בין אהבה להתאהבות, ושהמילה "בעל" היא מילה בעייתית?
הדבר היחיד שהספר חידש לי הוא ש"ההבדל בין סטוץ לפיק-אפ הוא במשך הזמן. פיק-אפ זה לילה-שניים, גג שלושה. חודש זה סטוץ", (עמ' 33). בעצם למדתי גם כמה דברים על אודות טיפוס גברי מסוכן שמכונה כאן "המניאק". הרשו לי לצטט: "זהו הטרמפיסט המסוכן של האשה המרגישה משוחררת. המניאק המצוי, שאין בחורה שלא נפגעה ממנו לפחות פעם אחת ובדרך כלל יותר, הוא בחור שיודע לחזר, שנותן לך הרגשה נפלאה, שמשדר הבטחה לאהבה גדולה, וברגע שאת מתמסרת, הוא נעלם בבת אחת, משאיר אותך נבוכה, מבולבלת, תוהה איפה טעית, ובעיקר בתחושה שנוצלת" (עמ' 84). נראה לי שכבר נתקלתי בהסבר מסוג זה באחד מספרי ההדרכה לבנות שקיבלתי לבת-מצווה, שם גם יעצו לי להיות יפה ולשתוק ולימדו אותי דבר או שניים על סידורי פרחים. כדי לא לצאת בלתי נאורה בעליל מציינת ריזנפלד ש"לא שאין מקרים הפוכים, של נשים שדופקות וזורקות ונשים שנהנות מהחופש הזה, אבל בכללי השחרור הזה הוא בלוף אחד גדול". שיט - עוד פעם הפטריארכיה דפקה אותנו! והם נהיים מתוחכמים, הבני זונות!
את הטון המריר שלו שואב הספר בין היתר מראיונות עם קומץ נשים ישראליות - קומץ קטנטן ולא קבוצת מחקר - שמספרות, כל אחת בתורה, על החתונה המבאסת שהיתה לה, על הסיבות העקומות שהביאוה לחופה (בפרק "שורדת או מורדת, מונולוג" מספרת אביגיל, שם בדוי, איך התחתנה עם גבר נמוך ומכוער על אף שהיתה מאוהבת באחר, נהגה להשתתף באורגיות והעריצה את אולריקה מיינהוף, רק כדי להוריד לעצמה את כל הלוחצים מהגב ולקבל אישור נורמטיבי), על ההתפקחות מהפנטזיה וכו'. ומה שריזנפלד בעצם מנסה כל הזמן להגיד זה שאפשר גם אחרת, שכל אותן נשים מסכנות בכלל לא היו צריכות להכניס את עצמן לצרה הזאת מלכתחילה. עובדה, אחת המרויאנות הצעירות, נערה משוחררת בת 19, אמרה: "תלכי ביום שישי לבתי קפה בשינקין, לא נראה לי שיש שם הרבה בחורות נשואות" (עמ' 108). נשמע טוב השינקין הזה, שמה דבר נוראי כמו אסון ורסאי בחיים לא היה יכול לקרות.
שארים אותך לפני שאוריד אותך?
18.10.2001 / 10:28