שבר בגולגולת: מתחת לכל הזוועות "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח מהנה

רוב הקרדיט על כך ש"אינדי 4" אינו "אימת הפנטום" מגיע לסטיבן ספילברג, ואני מאוד מאוד מודה לו על כך. כמו אצל שאר המעורבים המרכזיים בסרט, גם אצלו מורגשת קצת חלודה - בכל זאת, את מרבית זמנו בעשורים האחרונים הוא הקדיש לפרוייקטים יומרניים ולא מאוד מוצלחים, שלא בהכרח תאמו את כישוריו. אבל בואו ננסה להסתכל על חצי הכוס המלאה. הודות להתעקשותו לשמר את הרוח המקורית של גיבור ילדותנו, ונכונותו לשחזר את המראה, הטון, הקצב והמסורת של שלושת הסרטים הקודמים בסדרה; הודות לכך שניתנה לו כאן הזדמנות לבקר מחדש כמה תחנות מרכזיות בקריירה המוקדמת שלו; והודות לעובדה שספילברג הוא לסרטי ההרפתקאות מה שהיצ'קוק הוא לסרטי המתח; ישנם מספר רגעים ב"ממלכת גולגולת הבדולח" (הפתיחה הג'יימס בונדית, הקרב במחסן שמסתיים על מנוע הרקטה, המרדף עם האופנוע שמסתיים בספרייה), שאשכרה מרגישים כמו סרט אינדיאנה ג'ונס אמיתי (או לפחות כמו אחד מסרטי ההמשך). אם לא די בכך, אפילו ישנו רגע קלאסי אחד שעומד לגמרי בזכות עצמו, ואני מדבר על השוט של אינדי על רקע ענן הפטרייה האטומי. השוט הזה הוא הדבר הטוב ביותר שהאיש עשה מזה שנים.

נכון, ספילברג יכול היה להתעקש קצת יותר. הוא יכל, למשל, להציע ללוקאס לקחת את הסרט לכיוון קצת יותר אפל, הוא יכל להזכיר לו שאינדיאנה ג'ונס הוא לא סרט מצויר, והוא יכל להגיד לו שהסצנה עם הקופים הממוחשבים היא רעיון רע מאוד (כי זה מה שהעולם היה צריך: Ewoks חדשים). אבל תחשבו כמה גרועה התוצאה הייתה עשויה להיות אלמלא היה מעורב. בעצם, עדיף לא לחשוב על זה בכלל. הרבה זמן לא אהבתי את ספילברג כמו שאהבתי אותו אחרי שראיתי את הסרט הזה.

גם הריסון פורד הגיע לעבודה מצופה חלודה, כמי שיצא זה עתה מהקפאה עמוקה אצל ג'אבה דה האט, והדבר ניכר בעיקר בכל מה שקשור לתזמון הקומי המהוסס והלא מדויק שלו. אך אם פה ושם מפגן המשחק שלו קצת מקרטע, הרי שפה ושם הוא גם מצליח לקלוע בול.

אינדי שלו אמנם זקן יותר – זה בלתי נמנע – אך חצאי החיוכים, האדישות לנוכח הסכנה, האלתור, והפרצופים הלא נגמרים נוכחים כולם, והם באים מהמקום הנכון. וגם קרבות האגרופים והמרדפים. כל אלה אולי נראים קצת עייפים וקצת פחות כואבים מבעבר, והדברים אולי לא תמיד נופלים למקום בדיוק כפי שאתם יודעים שהם אמורים, אך בשורה התחתונה, הכוונות הטובות וההשקעה מורגשות. ובחצי הראשון הוא אפילו מצליח להיות מלנכולי. ואל תשכחו שלא הוא כתב את התסריט. ב"ממלכת גולגולת הבדולח" פורד עושה משהו שהוא לא עשה כבר חמש עשרה שנה לפחות: הוא משתדל. יותר מזה באמת שאי אפשר היה לבקש.

פאקינג ג'ורג' לוקאס. סיפור החייזרים החצי אפוי שלו - שעליו הוא לא מוכן היה להתפשר בשיט – הוא ללא ספק החוליה החלשה ביותר בשרשרת. השליש הראשון – שמתרחש במחסן הסודות של הצבא האמריקאי, וסביב הקמפוס בו מלמד אינדי – עוד מהנה יחסית (ומספק לספילברג מספיק חופש כדי לייצר כמה סיקוונסים מלהיבים ואולד-סקוליים), אך ברגע שהעניינים עוברים לדרום אמריקה, אנחנו נכנסים ללוקאס-לנד, על כל המשתמע מכך. מבחינה עלילתית, הסרט מתחיל להסתובב סביב עצמו, כאשר רוב ההתרחשויות הדרמטיות מתרחשות במערות קבורה ומזכירות באופיין את סצנת הפתיחה של "שודדי התיבה האבודה" (רק שגולגולת הבדולח המדוברת די מעפנה). רוב האקשן, מצדו, מתרחש בעומקו של ג'ונגל ממוחשב לחלוטין, שכולל קופים דיגיטליים מטומטמים (בסצנת הטרזן רציתי לקבור את עצמי), מפלים דיגיטליים מטומטמים (לחלוטין לא מותח), צבא של נמלים קטלניות וממוחשבות (דווקא הקטע הזה היה יחסית סביר), מרדף ארוך ולא מאוד מוצלח על קצהו של הר, וסצנה ממוחשבת (בה הג'יפ בו נוסעים גיבורינו קופץ מצוק ונוחת על עץ) שמצליחה להתחרות במידת המיותרות ושיקול הדעת המוטעה שלה בסצנה ב"מת לחיות 4" בה ברוס ויליס נוהג במשאית ונלחם, תוך כדי, במטוס קרב. למה, למה לא יכולתם להשתמש במודלים, כמו שעשיתם במרדף במכרות ב"מקדש הארור" או במרדף הספידרים ב"שובו של הג'די"? ולמה, אם כבר החלטתם שלא להשתמש במודלים, הייתם צריכים לקחת את זה כל כך רחוק? הג'יפ קופץ מהצוק לעץ? באמת?

אם לא די בכך, הדברים מגיעים לשיאם בקליימקס אנטי-קליימקטי (שמועתק כמעט אחד לאחד מ"מסע הצלב האחרון", אם תחליפו את החייזרים בגביע הקדוש) וזה מגיע לשיאו השלילי בפאנץ' ליין מפגר למהדרין. "האוצר שלהם היה ידע...ידע הוא האוצר שלהם...". וואט דה פאק? מה אנחנו בני שנתיים?

אז כן, ג'ורג' לוקאס, אני עדיין שונא אותך, ואם רק היית מפיק את הסרט, ולא מתעקש להיות שותף יצירתי, אין ספק ש"ממלכת גולגולת הבדולח" היה טוב בהרבה (וסביר להניח שגם היה לו שם הרבה פחות אידיוטי).

הדיבור המוקדם היה ששייע לה בף, שמגלם את בנו של אינדי, עומד להרוס את הסרט. על כן, מה רבה הייתה הפתעתי כשגיליתי שבעוד לה בף הצעיר והאנרגטי עומד באתגר באופן מספק יחסית (להוציא את ההומאז' המיותר למרלון ברנדו ואת סצנת הטרזן), מי שכמעט הורסת את הסרט היא דווקא קארן אלן, שגילמה את מריון, נערתו של אינדיאנה, ב"שודדי התיבה האבודה". מכל החבר'ה החלודים ב"ממלכת גולגולת הבדולח" היא החלודה מכולם, וברגע שהיא מופיעה על המסך לראשונה (זה קורה רק באמצע הסרט, למרבה המזל) משהו הולך לאיבוד, ולא חוזר. הופעתה רפויה לחלוטין, ההתקוטטויות ה"משעשעות" שלה עם אינדי ממש לא עובדות (במיוחד בסצינת החול הטובעני), ואני לא יודע מה היא ניסתה לעשות לפרצוף שלה, אבל זה לא כל כך עבד. אין רגע אחד שבה היא מזכירה את דמותה של מריון מ"שודדי". שניה אפילו. לאן נעלמה הבחורה החוצפנית ומלוכלכת הפה ששתתה גברתנים נפאליים מתחת לשולחן? לאן נעלמה החתלתולה האמיצה שחיסלה משאית עמוסת נאצים בעזרת מכונת ירייה? הלכה לבלי שוב. עצוב.

קייט בלאנשט מצידה, בתפקיד המפקדת הקומוניסטית הרעה, עושה כמיטב יכולתה להיות מאיימת ומעוררת מינית בו זמנית. עלי, לפחות, זה עבד. עם זאת, בעייתה העיקרית היא שאין לה גיבוי ממשי (מלבדה יש רק עוד רע ראשי אחד - כל השאר נראים כולם אותו דבר), ושלא ניתנת לה ההזדמנות ללכת עד הסוף עם הפסיכוזות שלה ולעשות משהו קיצוני באמת. למה לא נתנו לה לחתוך למישהו את הראש עם החרב שלה, או משהו?

"אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" נותן לצופה הרבה סיבות לא לאהוב אותו, אולי אפילו יותר מדי סיבות. אבל בין הפגמים, הסרבול, החלודה, הבדיחות הלא תמיד מוצלחות, הפעלולים הממוחשבים המיותרים, החייזרים וג'ורג' לוקאס, מבליח לרגעים ספורים גם אינדיאנה. תצטרכו להסתכל היטב. תצטרכו טיפה להתאמץ. אבל הוא שם. ראיתי אותו. ולי זה הספיק.